אז כן, כמובן שהזמן עושה את שלו. שלשום אחרי הבשורה היה לי כל כך קשה, כל כך הרבה בכי ודמעות.

אבל כל כך הרבה אנשים היו שם בשבילי- אם זה שיחות טלפון ארוכות או לבוא אלי או אפילו השיחות צ'אט בפייס או במסן :)

וזה בדיוק מה שהייתי צריכה, את התמיכה הזאת והעידוד.

אני לא בן אדם ששומר הכל בבטן אולי זה מעיד על חולשה באופי אבל לדעתי לשמור בבטן זו טיפשות במיוחד כשזה נושא כזה שאין מה להתבייש בו. דיברתי אתמול גם עם אבא, גם זה הקל עלי קצת. למרות שהתאמצתי לדבר בקול יציב הוא בגד בי, ושוב דמעות ועוד חיבוק ועוד בכי.

כבר יותר טוב לי כרגע למרות שרק מחר בתכלס אבא עובר והחיים באמת ישתנו אבל עיכלתי את העניין וההלם עבר (פחות או יותר...)

אני דואגת לאח שלי (האמצעי), לו אין עם מי לדבר והוא גם לא כל כך פתוח בקטע הזה. הוא כל כך רגיש ואני באמת רוצה להיות שם בשבילו. למען האמת, אולי זאת אפילו הזדמנות טובה בשבילנו להתקרב קצת כי באמת שהיחס בנינו לא משו...

אני ממשיכה לנסות לשדר ולהיות אופטימית ואין ספק שאני שואפת את הכוח מהדודים ובעיקר מהחברים (:

אז מחר בצפר? האמת שאני לא כזה בבאסה כי אני חושבת ששגרה תעשה לי רק טוב, וחוץ מזה שאני כבר מתה מגעגועים לכולם! ♥