Big girl

ואתה חושב שזו מן בדיחה, אז אתה צוחק.
צוחק חזק, ורוקע ברגליים, לעיתים תכופות אתה מנסה להסדיר בחזרה את הנשימה, ואז מסתכל עלי שוב ומתפקע חזרה מצחוק.
ואני יושבת מולך, דוממת, שקטה. ומנסה להכניס את עצמי לראש שלך ולא מבינה, ולא יודעת איך.
ואתה ממלמל מילים כמו "חזיר", "ענן", "שדיים" ו"מכונית", ולי כבר נמאס מלנסות להבין אותך, לנסות להבין מה מצחיק אותך הפעם.
אתה בטח שוב מפנטז שאתה בעולם שבו השמיים ורודים, העננים בצבע צהוב, המכוניות מעופפות באוויר, ונשים ערומות מטיילות עם חזירים שקשורים לרצועה.
לפעמיים אני קצת מקנאה בך, אני מודה.
לחיות בעולם כזה, שהכל מצחיק והכל כיף, הפנטזיות, החוסר ידיעה. זה כל כך הרבה יותר קל והרבה יותר פשוט להתנהל ככה, או אם להיות מדויקת – לא להתנהל בכלל.
אתה פשוט קיים, וצוחק, ונהנה, ולא מבין ולא אכפת לך. ואלה החיים.
אני תוהה איך הטירוף תפס דווקא אותך ולא אותי, הרי אתה תמיד הייתה היציב נפשית מבין שנינו, או שזה היה רק למראית עין, לגרום לי לחשוב שאתה גבר 'גברי', גבר אדיש שלא בוכה. אבל כנראה שמרת את הכל בפנים, וזה נמאס לך. כן, נמאס לך להיות הכרית שעליה כולם בוכים ומתפרקים, ואתה בעצם היחידי שלא יכול להתפרק. אפילו איתי, החברה הכי טובה שלך, לא יכולת להרגיש מספיק בנוח בשביל לבכות, לשחרר אפילו במעט את מה שעצור בפנים. ואם היית משחרר את הכל – האם היית מה שאתה היום?
הדמות שיושבת מולי היא לא האסף שהכרתי, היא לא הבחור המקסים עם השיער השחור והעיניים הירוקות, שגבו תמיד היה זקוף, וראשו תמיד מורם מעלה, שאוהב להתחפר בין הספרים, לקרוא, לצחוק, לראות סרטים ויודע לספר בדיחות תמיד בטיימינג הנכון. לא, זה לא אתה. זה שיושב כאן, שיערו מפוזר ועיניו לא ממוקדות, והוא מתנדנד על הכיסא ומצחקק, בקושי מדבר – בקושי מקשיב.
ולפעמיים אני תוהה בשביל מה אני באה לכאן? בשביל מה אני באה לראות את אסף, אסף שלי,  מדרדר? אני בטוחה שהוא לא היה רוצה שאני אראה אותו במצב הזה. אני כמעט בטוחה. אני משערת שהוא לא היה רוצה שאף אחד לא יראה אותו במצב כזה של ערפול חושים, טירוף.
ואני יושבת מולו, כמה דקות, ומתבוננת בדמות שפעם הייתה אסף, ועכשיו היא משהו אחר.  הוא יושב ומצחקק על הכיסא, ואז באה אחות אחת, עם מבטא רוסי כבד ואומרת "סליחה גברתי, אני לא לראות שאת הגעת." ואז מחייכת מין חיוך מאולץ ומזריקה לאסף משהו. אחרי דקה, או אולי שתיים, הוא נרגע. הוא כבר לא בעולם הפנטזיות, אין פה שום שמיים ורודים, עננים צהובים, מכוניות מעופפות ובנות עירומות עם חזירים. הוא פה, מולי. וזה לא באמת הוא, עדיין אפשר לראות את הערפול הזה בעיניו, והוא לא מזהה אותי בכלל. הוא פשוט יושב ושותק, בוהה בתקרה. מחכה שאלך, ואז יבוא גשם הכדורים שיקח אותו לארץ הפנטזיה שאליו הוא כל כך משתוקק לחזור, עולם שבו הוא לא מתמודד עם מה שהמציאות נתנה לו.