רגעים שאני עצובה שנגמר עם נועם:
כשאני תקועה על עבודה שאני יודעת שהוא היה יכול לעזור לי בה

כשאני מבינה שיש מצב שלא אראה אותו יותר ולעולם לא אדע מה עלה בגורלו (שנינו לא ברשתות החברתיות)

כשבא לי להתייעץ איתו או לספר לו משהו מצחיק
כשנדמה לי שאני מריחה את הריח של הבושם שלו
כשאני שומעת שירים של ערוץ הכיבוד (וזה חבל כי אני נורא אוהבת אותם)

כשאני מתעוררת בבוקר מחלום שחלמתי עליו
כשיש לי הודעה בווצאפ והיא לא ממנו
כששבבי זיכרון מהקשר שלנו פתאום מכים בי ברגע אקראי וגורמים לי להתכווץ

רגעים שאני לא עצובה שנגמר עם נועם:
כשאני מבינה שאני לא צריכה להיות נחמדה לחברים המעצבנים שלו ולא מעניין אותי יותר אם הם מחבבים אותי או לא

כשאני נזכרת בכל הפעמים שהוא הגיע עד העיר שלי ולא טרח לקפוץ 
כשאני מבינה שלא חשפתי בפניו את הדברים האישיים באמת שלי אף פעם
כשאני מדמיינת את הדבר העוקצני או הביקורתי שהוא יגיד על מה שאספר לו

כשאני כבר לא צריכה לנסות לגרום לו להתאהב בי ולהעמיד פנים שאני טובה יותר ממה שאני

כשאני מרגישה כבר יותר טוב, ומבינה שהפרידה הזאת הייתה קורית בכל מקרה כי זה לא היה זה, אז עדיף שהיא כבר מאחוריי

נמאס לי מפרידות, הבא בתור יהיה בעלי. 
הייתי רוצה להגיד שזה סימבולי שדווקא לפני פסח יצאתי לחירות והשתחררתי מקשר לא בריא, אבל זה לא באמת כזה קשור, ואני לא ממש מרגישה ככה עדיין. 

אגב, אני חושבת שאם היה פרס על הפוסט הכי בנאלי בעולם, הייתי זוכה בגדול על הפוסט הזה.  

חג שמח