פצעים ונשיקות - סיפור בהמשכים

סורי על האיחור, תקופה מטורפת!

את החלק הראשון כתבתי מזמן, ואת החלק השני כתבתי אתמול חחח

מקווה שתאהבו..

פרק 25

האישה של חייו- אוהד חיטמן

"הלו" נשמע קולו מעבר הקו השני. "היי" אמרתי בשקט. עבר שבוע מאז השיחה, השיחה שהוא הטיח בי את כל מה שהוא חושב. שהוא הראה לי כמה אני בן אדם מגעיל וכמה פגעתי בו.

"היי..מה קורה?" אמר בג'נטלמניות שלו. "בסדר, שומע רגע... אני רוצה לדבר איתך, אתה יכול לצאת?" אמרתי, וכיביתי את האוטו. "בואי כנסי, אין לי אף אחד בבית" הוא אמר, וקולו קצת השתנה. לא ידעתי לזהות איזה סוג קול זה, מה הוא אומר. מוזר.

יצאתי מהאוטו ונעלתי אותו, מתקדמת לעבר הבית שלו. שנייה לפני שנכנסתי, עצרתי רגע... ונשמתי עמוק, סידרתי את כל מה שאני הולכת להגיד לו בראש... ודפקתי בדלת.

כעבור כמה שניות הוא פתח אותה, והזמין אותי מיד להיכנס.

"רוצה לאכול משו, לשתות?" אמר ומיד הלך לכיוון הארון, והוציא ערגליות. חייכתי חיוך קטן והוא שם לב והסתכל אליי, גם מחויך בקטנה.

הוא הוביל אותי לכיוון הגינה, והתיישב על הכיסא נדנדה שלו ואני לידו.

"אז?" שאל אותי, מתבונן בי ובוחן אותי. "אתה יודע... מחר יום כיפור" אמרתי מיד והוא הזיז טיפה את ראשו כמבין. "המנהג הקבוע?" שאל כמכיר אותי.

"משו כזה" אמרתי. "יפה" הוסיף. לכמה רגעים היה שקט. לא ידעתי מאיפה להתחיל, הוא מתנהג אליי ממש יפה עכשיו. לא באלי להעכיר את האווירה. אבל אני חייבת להתנקות מזה, חייבת.

"תקשיב... אני מצטערת" התחלתי. הוא הסתכל עליי, מתעניין.. לא אומר מילה.

"אני לא יודעת מה עבר עלי בחודשיים האחרונים. אני לא יודעת מה גרם לי להתנהג ככה. אני לא ילדה רעה, אתה יודע את זה.. אתה מכיר אותי המון זמן כדי לדעת ששום דבר שעשיתי לא היה כדי לפגוע בך. אבל כן.. יצא ככה... ואתה לא מבין איך אני מרגישה.." התחלתי בשטף דיבור בלי לעצור. הוא עצם עיניים. רק מקשיב...

"אין יום שאני לא חושבת על כל זה. על זה שזה לא היה צריך לקרות. על זה שכל ההמשך הזה בינינו קרה כי הייתי במשברים פנימיים.. אני מצטערת אם זה פוגע בך מה שאני אומרת. אני פשוט חייבת להגיד לך את האמת." אמרתי והתקרבתי אליו..

"אתה בן אדם מדהים טל...באמת, אין לי שום מילה רעה להגיד עלייך. אתה מדהים, ומצחיק, ודואג, ואוהב.....ואתה החבר המושלם. ואני הסתומה שלא ידעתי להעריך את זה. "

"אז למה נענת לזה מלכתחילה?" הוא פתח את העיניים ושאל.

"אני לא יודעת, הייתי במצב שבחור אחר לא רצה אותי, לא שם עליי... הרגשתי לבד. הרגשתי ששונאים אותי. ואז אתה היית מופיע כל פעם מחדש... בן אדם שאוהב אותי, שרוצה להיות איתי....בדיוק מה שרציתי באותו זמן." הסתכלתי לו בעיניים.

"אני מבין" הוא ענה.

מה מבין? באמת? זהו?

"אבל אני לא מבין למה לא חתכת את זה כבר שהרגשת שזה לא נכון. כי סתם, סתם משכת את זה והייתי אני שם. לא איזה משחק שלך. לא איזה בובה שאת יכולה לזרוק. בן אדם עם רגשות, עם כאב. הרגשתי כמו בחורה בקשר הזה,נשבע לך... כמה סרטים אכלתי עלייך"

אמר וזה מיד החזיר אותי לשיחה מלפני שבוע. לכל הדברים הקשים שהוא אמר עליי.

עכשיו כשהוא דיבר הוא היה יותר שקול, יותר מתון.... יותר בוגר. ידעתי שהוא פשוט למד מהשיחה הזאת. כי אני יצאתי משם בוכה, עם כאב מטורף...

"אני יודעת. אבל הייתי מטומטמת מדי כדי להבין את זה. התעסקתי בעצמי... בלי כוונה. היו לי את הכאבים הפנימיים שלי, שלא חשבתי על כמה אני פוגעת בך. וזה הכי אגואיסטי מצידי.. וזה הכי נורא.. ואני יודעת. אני לא מאמינה על עצמי שהתנהגתי ככה. שיצאתי כזאת מגעילה." אמרתי, והדמעות החלו לרדת.

"זה לא בדיוק ככה..אני יודע שאת לא ילדה רעה, שאת מדהימה" אמר ושם את ידו על לחיי. מלטף אותה. " אין מי שיודע את זה יותר ממני... אולי פשוט בגלל שאני אוהב אותך כל כך נפגעתי. כי מהצד שלך זה לא היה אותו דבר. וציפיתי להמון דברים אחרים.. את יודעת.."

"אתה לא אשם בזה, זו אני שאשמה בכל מה שקרה.." אמרתי מיד. ככה אני מרגישה, אין מה לעשות. "אל תאשימי רק את עצמך מאי.. אני גם אשם.. הייתי צריך לשם לב שזה לא בדיוק ככה ולמנוע מעצמי להיפגע.." הוא אמר בכזו ג'נטלמניות.

אלוהים, איך הבן אדם מסוגל עדיין להיות כזה חמוד אליי אחרי כל מה שעשיתי לו?

"לא.. אני.." התחלתי להגיד ופשוט לא יכולתי יותר ופרץ של דמעות יצא ממני.

"מה?" הוא שאל וחיבק אותי אליו. "אני מבקשת סליחה. על הכל... על כל הסרטים, והדברים שקרו.. על כל מה שנפגעת. אני הכי מצטערת בעולם...." אמרתי מיד. ואו. הקלה מטורפת.

אבל הבכי לא מפסיק.

"את יודעת אני לא יכול לכעוס עלייך, בטח אחרי שאני רואה אותך ככה בוכה.. אז בכלל לא...אבל באמת שלסלוח יקח לי יותר זמן.. אני מצטער" הודה.

ת'אמת? לא חשבתי אחרת.

אבל עצם זה שנפתחתי בפניו ככה, וביקשתי את הסליחה הזאת. ואו, כמה שהוקל לי.

"תחתונים?"

"יש"

"מגבת?"

"אהא"

"חזיות?"

"3"

"מעולה... עברנו על הכל, אין מצב שכחת משהו"

אמרה לי עמית, בעודנו מדברות בטלפון ומתכוננות לנסיעה שלנו לצפון מחר.

אז כן סוכות הגיע (ותודה לאל על כך!) והכל עד עכשיו עבר בשלום. אנחנו נוסעים מחר לכינרת, לשלושה ימים, כל החברים. והזמנתי גם את תום..זו אחלה הזדמנות לבלות איתו כמה ימים ברצף, ושהחברים יכירו אותו. נכון, אנחנו בקושי שבועיים ביחד. גם הוא בהתחלה היסס, אבל התייעצתי עם מלא ובאמת שכולם אמרו לי שזה אחלה הזדמנות. אז אני הולכת על זה.

"קיצר תקשיבי תום יהיה פה ב8.. אז אל תאחרי" אמרתי לה כאילו בפדנטיות, תום התנדב להסיע אותנו.. כי כולם באים במכוניות. "וואלה? אני לא לאחר? נשמה, גם אם את צריכה להיות ב8 בבית שלך.. את תאחרי, מבטיחה לך"

היא אמרה וצחקתי.

דיי נו! זה לא תמיד ככה....על מי אני עובדת..

"קיצר, בסדר, שמונה אני אצלך" היא הוסיפה וצחקה.

"טוב, אני עפה להתקלח... אז נדבר כבר מיתי" אמרתי לה ואספתי דברים למקלחת.

"צ'או נסיכה" היא אמרה וניתקנו.

נכנסתי למקלחת, הייתי אחרי יום עמוס של קניות עם ליאת. קנינו בערך את כל הקניון למחר.

היא נוסעת עם עומר לשם.

אחרי זה גם עברתי אצל תום, הייתי אצלו איזה שעה ולפני שעתיים בערך חזרתי וישר התחלתי לסדר את הדברים. החריצות!

הורדתי את בגדי והרגשתי את הזרם החם והנעים על גופי.... והמחשבות על תום מיד עלו כהרגלן.

החיוך שלו מטריף אותי, העיניים שלו ובעיקר, הפנימיות.

זה אשכרה הבן אדם הכי מדהים שאני מכירה. יצא לנו להיות רק איזה שעה ביחד בכיפור, בגלל חוסר תיאום.... אבל גם אז היה מדהים. בלי כל הפוצי-מוצי.. רק לדבר, נהנתי.

זה כבר מראה כמה הוא מיוחד.

כשסיימתי להתקלח יצאתי לחדר ושמתי חזייה ותחתונים, חיפשתי איזה פיג'מה ללבוש.

"מאיצ'וק" נשמעו דפיקות בדלת ואיתן קולו של אלירן.

"הא כפרה?" עניתי וצחקתי לעצמי.

"את באה לצאת לאכול, אין לי כוח להכין משהו.." אמר בקול מתפנק.

אה, עוד משהו ששכחתי, ההורים שלי בחו''ל... ולאלירן נתנו רגילה מפנקת לסוכות. מאז כל מה שקרה, המפקדים מתים עליו ויש לו הקלות ת"ש מטורפות!

"טוב קרצ, מה באלך?" שאלתי. מזל שלא שמתי עוד שום דבר עליי...

"בעצם בואי נזמין... ככה אפשר הכל מהכל" אמר ושמעתי את הקול הזדוני שלו.

"שמן..." צעקתי לו והחלפתי למכנס קצר וגופיה. בכל זאת יגיע לפה שליח..

"טוב אני למטה, תבואי" הוא אמר ושמעתי את צעדיו.

'מחר בשמונה אני אצלך... יש לך אוהל? אם לא, תשני איתי!! לילה טוב בייב'

קיבלתי מתום דקה לפני שבאתי לרדת.

'יש לי,אבל אולי אני אשכח אותו בבוקר(; לילה טוב נסיך'

החזרתי לו וירדתי למטה, מוצאת את אלירן עם מלא פלייארי הזמנה כאלה של מסעדות.

"בואנה אין שמנים ממך הא?" שאלתי אותו.

"כן, יש" הוא אמר והסתכל עליי.

 "מי?" שאלתי בזלזול.

"אחותי" הוא אמר וחזר להסתכל לפלייארים.

"ת..." באתי להגיד 'תמות' ואז נזכרתי שהמילה הזאת ממש לא מתאימה פה...זכרונות ערן.

"יאללה יאללה תקפוץ לי" המשכתי ונדחפתי לידו על הספה.... מסתכלת בחוברות.

"כמה מקום את תופסת יא וואלי..." הוא רק אמר וחיבק אותי והסתכלנו ביחד.

אגב, בסוף החלטנו על המבורגר וסושי... אחלה שילוב!

"אתה חייב לזרז את חברה שלך" שמעתי את עמית צועקת מבחוץ לתום. נשבעת שהייתי כבר למטה, מארגנת רק דברים אחרונים ונפרדת מאלירן. "אל תדאגי אני אחנך אותה" תום אמר והעלה לי חיוך. "יאללה בלונדה כבר שמונה ורבע!" עמית צעקה שוב.

"אני בחוץ עוד דקה" צעקתי גם.

"מעניין איך תהיי בצבא עם כל האיחורים האלה..." אלירן אמר ונשק ללחיי. "תעשי חיים אוחתי" הוסיף וחייכתי. "תודה נסיך" אמרתי ומהר יצאתי מהדלת.

לבשתי ג'ינס קצר גבוה, גופייה קייצית, משקפי שמש וכפכפים תנכיות. עליי היה תיק גדול עם הבגדים לימים הקרובים.

"היי" אמרתי בחיוך למראה עמית ותום מדברים. נחמד שהם התחברו ככה...

עמית מחאה לי כפיים שסופסוף יצאתי ותום בא לעברי, וחיבק אותי חיבוק מרטיט.

הסתכלנו אחד על השני בעיניים...

"הבאת את האוהל?" הוא שאל. "אופס, שכחתי..." אמרתי כאילו בטעות. הוא צחק וקירב אותי אליו לנשיקה.

עמית באותו רגע יצאה מהחלון. "בחייאת, יהיה לכם את כל הלילה, בואו ניסע כבר!" היא אמרה ושנינו צחקנו.

נכנסנו לאוטו, התארגנו ויצאנו לדרכנו..