מחפשת בסיבוב

חיים כמעט חדשים. לפחות מבחינת הקריירה. אני נהנית מכל רגע בעבודה החדשה שלי, משתפשפת ומשתפצרת לאט לאט. האנשים מגניבים, מהסוג שהכי קל לי להסתדר איתו, כאלה שבאים לעבודה עם כפכפי אצבע ושומעים מוזיקה תוך כדי עבודה. בעצם, אני עובדת במקום שכולו מוזיקה, וכנראה שזו הסיבה שנעים לי כל כך. הרבה זמן חיפשתי עניין אמיתי במה שאני עושה, והמוזיקה מדברת, מקשרת, נוכחת. זה כל כך טוב.

כל השאר גם נרגע. שלושה חודשים של דיבורים על הריון ותינוק ומתי יבוא והאם צריך להיות בלחץ נגמרו. ירדה לי אבן מהלב. לא רוצה את הלחץ הזה, רוצה שזה יקרה באיזי, לעשות אהבה, להיות איתו, ליצור משהו ביחד - כל הקלישאות האלה נכונות. לא רוצה חישובי ביוץ, לא רוצה להתבאס בכל פעם שמגיע המחזור. אני לוקחת הרבה נשימות ארוכות ומבינה שמה שכבר יש לי בידיים הוא כל כך טוב שכל דבר שיבוא, בעיתו ובזמנו ובלי לחץ, רק יוסיף טוב ונעים. אבל לאט. לאט לאט.

כל התחושות, השינויים, המחשבות האלה, גרמו לי לרצות לכתוב אבל בפועל, להתמוטט בכל ערב על הספה מול הטלוויזיה, ליד הזוגון שמפהק כמו תמנון גרמני שנגמרו לו המשחקים. בין היתר צפינו בסדרה החדשה "הצרות שלי עם גברים", שגרמה לי לחשוב שחזרנו לניינטיז (התסריט) ושאין שחקניות בארץ (חוץ מטלי שרון). בסוף ראינו שידורים חוזרים של "ניפ/טאק".

בין הזיפזוף לביוץ, היה גם זמן לקצת תרבות אמיתית. בחמישי, בזמן שכולם קיפצצו בהופעת הפלייבק של מיסי אליוט, הזוגון ואני קפצנו לראות את רות דולורס וייס עושה דילן, וייטס, אלביס - קוסטלו ופרסלי ועוד מיני רוקרים ותיקים ומכובדים. הקאברים של רות גרמו לי לפצוע פה בהלם ובשירה חרישית (כדי לא להפריע לה, הקול שלה, הו, הקול שלה) ולצבוט את הזוגון בכל פעם שהיא פצחה בביצוע משכנע לעוד קאבר מדליק. הזוגון מבחינתו, שמעדיף בימים כתיקונם את מיסי אליוט וליידי גאגא, פיהק מעט אבל השתכנע שמדובר פה בזמרת שמגיעה אחת לדור, כמו שאמא שלי אומרת.

הנה הגרסה של רות דולורס וייס לmy favorite things - כאן!