טוב, זה נדמה כאילו לא הייתי כאן שנים. מה שלדעתי אפילו נכון. וזה מוזר. יותר ממוזר, בעיקר לנוכח העובדה שאם מסתכלים אז בצד רואים שבעצם היה לי עדכון בכל חודש, תמיד. ואז האשפוז. ואז המון דברים בעצם. ומאז הכל קטוע. ואני קטועה.
והופ, הנה פוסט.
אני מנסה לפעמים להסביר לעצמי מה קורה כאן.
איך יכול להיות בעצם שגם אחרי שנתיים זה כ"כ כואב. כאילו זה היה כרגע. היה לי ברור אז, בזמנו, שלא יהיה לי אויר. לא דמיינתי בסיוטים הגדולים ביותר שגם שנתיים אחרי אני אנסה להבין איך שוב נושמים.
גם עכשיו אני שומעת בחרדת קודש את השם. לא יכולה לבטא. לא יכולה לשמוע. זה משתק. מפלח בכ"כ הרבה מקומות שונים. באופן הכי כואב ושורף שיש.
נזהרת לא לשמוע שירים, שכבר שנים אני לא יכולה לשמוע. הגוף לא עומד בזה. לא מקומות. לא מראות.
איך בא לי להקיא רק מהמסלול של 567.
ומצד שני, אני תוהה לפעמים מה היה עובר לך בראש, ואם היית גאה- וזה קורה אחת למליון.
אבל הסיוטים עלייך, אלה שמהם אני מתעוררת כאילו עכשיו ניסו להרוג אותי, הם כל הזמן שם. אין שבוע בלי סיוט. אבל היו זמנים שלא היה לילה בלעדייהם.
ובלילות שבהם אמא אמרה שבכיתי בקול רם- בהם אני נשבעת שחלמתי עלייך.
לך תסביר, לך תמצא מישהו שיבין או יאמין שהכל התפרק לי. ושאני לא אני מאז. מאז הפרידה, מאז הפציעה, מאז האשפוז, מאז השיקום, מאז אלפי המלחמות הקטנות והגדולות לנסות לתפקד. לנסות ולחיות.
הפסקתי לכתוב. חזרתי. הפסקתי. שנה וחצי כמעט שלא כתבתי כלום. ואז בבת אחת כתבתי מכתב פרידה לטליה שיצאה לקורס מפקדים והופ הצלחתי לכתוב קצת. וזה גווע. קצת כמוני. לא מתניע חזרה. ואני לא מתניעה חזרה.
הפסקתי להלחין. וגם לזה היו הבלחות או שתיים. אבל מאז האשפוז לא החזקתי ביד גיטרה רצוף עד הצבא. וזה היה שנה בערך. וזה המון. במיוחד בשבילי.
השבר הזה היה, עודנו, וכנראה יימשך נוראי. ואני לא יודעת מה שבר יותר.
האשפוז, הנכות, כל הפחד שליווה את זה..., הפרידה, הנטישה המוחלטת של 90% מכל מי שהכרתי אהבתי וסמכתי עליו בחיי, הויתור הכ"כ עמוק שלי על הכל..
לא יודעת כבר מה כואב יותר.
הכל בליל של דברים.
ורק ברכיבה אני תופסת פיקוד ושואטת קדימה (גם לאיית שכחתי, למקרה שמשהו פה לא נכון).. וקצת מרגישה שאני יכולה לעשות משהו. שאני שווה משהו. וזה כבר לא ידוע לי ולא ברור ולא כלום.
וזו שנה שנפרדתי מסבתא, מה שהיה שבר נוראי בפני עצמו.
ועכשיו?
עכשיו אני מפקדת בלי קורס פיקוד.
רס"פ בתפקיד רס"פ שלא היה קיים קודם. חלוצה בתפקיד. עשרות חיילים תחתיי. הבעייתים ביותר.
חזרתי להיות לוחמת. הייתי 8 חודשים בעזה.
ועדיין, אין לי כבר מושג מי ומה אני.
אני מרגישה כאילו אני ריקה מתוכן, משמעות או ערך. וחלק מהזמן אפילו מהמקום הנמוך הזה יש לי הרגשה שאני בתוכי מתנשאת על אחרים. סנובית שבא לה להקיא מעצמה בכל זוית אפשרית של הסתכלות.
והעתיד קדימה? לא קיים בכלל. וגם אם כן, מה לעזאזל כבר יחכה לי בו?
20 ק"ג שעליתי בשיקום. לא בדקתי כבר יותר מחצי שנה כמה מתוך זה נשאר, כי לראות עד כמה זה בקושי משתנה- עד כמה הכדורים; הסטרואידים, משככי הכאבים וכו' לא יוצאים לי מהגוף- זה רק עוד מכה מתחת לחגורה. ואני כולה מכות מתחת לחגורה.
הולכת להשתכר ולישון
(ככה נרדמים -לפחות מידי פעם- עם חיוך במחוזותינו)
בתקווה להחיות את המקום הזה בחזרה, ולהרגיש שעוד משהו קטן בי לא נתלש באלימות אין קץ
שחר.
( תסמונת כאב, תסמונת לב שבור, תסמונת )
בבלוג זה
בכל הבלוגים
