לא יכולה להסביר את האימה הזו שמתפשטת בי, מעצם המחשבה רק, שניתקל. וכמה זה מפחיד. כי אני עדיין מדממת וכואבת מכל הצלקות.
לא זוכרת כבר מתי היה רגע שבו לא כאב משהו. כל הזמן כואב משהו. ואני משחקת אותה, ועוטה על עצמי פרצוף אמיץ.
שאף אחד לא יראה איך אני בקושי עומדת על הרגליים. וירחם עליי. או חלילה יתעלם. ואני לא עומדת כבר הרבה זמן. עושה בכאילו.
כל יום זה נהיה יותר קשה, לשחק, להסתיר את זה. ואני בלופ כמו לפני שנתיים מוודאה שאף אחד לא יבין עד כמה כל זה הצגה ואני לא באמת מתפקדת. וראיתי שנערכו מחקרים שמצאו שאנשים שמשחקים על הזמן על המחשב בדיכאון. והנהנתי בהסכמה, כי בדיוק שיחקתי בלופים פריסל או סוליטר בזמן שהקשבתי או עשיתי משהו אחר. כאילו משהו גדול יותר וחזק יותר ממני אומר לי להמשיך לשחק. ואני לא יכולה להפסיק. זה קצת עוזר לברוח. אם אני צריכה לפתור את הפריסל אני לא כואבת. לא את המציאות, את את הרגל, לא אותך.
ולרגע היה נדמה היום כאילו ישבנו באותו הבר. מה זה לרגע..? להרבה רגעים. שהרגישו כמו נצח וחנקו אותי בצורה נוראית. ורק קיוויתי שלא. שלא אצטרך להיתקל בכל זה- כי זה מרגיש לי כמו איזה טיפה אקסטרה לסכר הזה. וזה מה שישבור אותי, ואני לא אצליח לשחק בן אדם מתפקד בצורה כל כך משכנעת.
אני לא מתפרקת באמת. אסור. אין גם איפה. וזה לקח די מזעזע- שאסור ואין איפה.
וכבר יותר מידי (בערך 2, אם נספור אותך) הבטיחו לא לנטוש אותי במלחמה הזאת ולהפקיר אותי לגורלי. אני מוצאת את עצמי נלחמת בזה לבד.
כלומר, נטשו הרבה יותר, וגם זה כאב- אבל זה שהפסיכולוגית אמרה שהיא תעזור ולא יצרה קשר מרגיש לי כמו איזה מקרה אבוד, או סתם בן אדם שעובר ליד כולם ואף אחד לא שם לב בכלל אם הוא לא יהיה.
החיילים ישימו לב. כי אני דואגת להם. זה מה שהם אומרים. כי אף אחד אחר לא מתנהג כאילו הוא דואג וזה לא נכון, כי בן וגלעד ואיציק דואגים. המון. כל הזמן. אבל זה לרגע יעצור אצלם משהו. ומהר מאוד גם הם ימשיכו.
אני כבר מסתובבת תקופה עם דמעות בעיניים. כל הזמן. ולא מאלרגיה (ולמצב הזה נראה לי שיותר מיום זה נחשב תקופה, כי זה מוגזם להסתובב במצב כזה). מישהו שם לב?
איך אני מחזיקה את עצמי לא לעשות כלום. נושמת עמוק ומפסיקה ללכת, או הולכת בכוונה מהר מידי, או בורחת לשיר כלשהוא בראש- וזה כל הזמן נוכח ושם. המיאוס והיאוש גדולים. אבל הטראומה הזו חיה ובועטת יותר. כל הזמן פלאשים מרגעים, ריחות שמעיפים אותי תודעתית אחורה.
ללמוד ללכת מחדש לא מלמד לנשום מחדש. לא מלמד כלום מחדש.
ואני איבדתי את עצמי נורא בדרך.
אני לוקחת את השיקום, כמו את החיים; ואני אסביר:
כמו ברכיבה- דופקת קצב מטורף, דוחפת את עצמי למיצוי- לא עוצרת באמצע לבדוק מה כואב- ואז מגיעה לסוף העליה, עם התקף לב.
רצה את כל האשפוז- ובסוף מבינה כמה אני מרוסקת באמת. כמה אני לא אני, וכמה אין לי מושג בכלל איך חוזרים להיות. להיות במובן הפילוסופי אבל גם הכ"כ פשוט.
אתמול ישבנו אצל שי, החזקתי גיטרה (נושא כואב בפני עצמו, אבל לפחות ניגנתי. והתחשק לי לנגן וזה נהיה כל כך נדיר פתאום).
זרקו איזה הערה שעדיף לחכות ששי תחזור ותנגן. זה כאב לי לא כי זה העליב (וזה היה מאוד מעליב), אלא כי אני לא רגילה לחבר משפטים כאלה איתי. כאילו נוצרה שחר חדשה, הרבה יותר נוראית ודפוקה מהקודמת (דה...)
ואז רחלי הציעה לי לאלתר. והגבתי בפאניקה מוחלטת. ישר "לא!" וחד, קוטע, עצבני, מבוהל. כי לאלתר גדול עליי. ועוד לא החלמתי מספיק כדי לאלתר.
לא החלמתי מספיק לכלום.
ואולי אני כותבת לך, אבל אני באמת לא רוצה שום קשר. כי הכאבת לי נורא. שברת אותי נורא. ואני לא יודעת איך מתמודדים עם בן אדם שמסוגל לרסק ככה. ובטוח שאני עשיתי הרבה דברים לא בסדר. הרבה מאוד אפילו- אבל בחיים לא הייתי מוכנה לפצוע ככה מישהו אחר.
ואני עדיין מתעוררת מסיוטים עלייך. וסיוטים כאלה בד"כ נראים כמו חלומות בהם אנחנו איכשהוא יחד. או נפגשות. ומספיק שאראה אותך בחלום וזה ישב לי כמו גוש סלע על החזה במשך שבוע. ואני קמה ומקללת את הרגע שהתעוררתי.
שנתיים של סיוט, ואין לפחות הקלה באופק.
אם היה משהו, הרגשה שאני ראויה אפילו ללחיות, אולי היה קל יותר לנסות לקחת אויר. אני לא מצליחה- וגם לא בא לי לנסות.
אם הייתה לי אשלייה שמשהו איכשהוא יסתדר בכל הקונספט הזה, התפכחתי נורא מהר. כלומר, באלימות, אבל מהר.
לא מסוגלת יותר להרים ראש, לחייך, לצחוק.
טוב, גם ככה זה מזוייף. מי כבר ישים לב?
שחר.
(רוצה למחוק את עצמי. מילא זה היה בעל ערך)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
