לא נגעץי במחשב שלי הרבה זמן. לא נכנסץי משום מחשב למשהו שקשור אליי כבר הרבה זמן.
זמן לא מרפא כלום. פעצים לא מגלידים מעצמם. ואני לא מגלידה ולא נרפאת.רק כואבת.
כדי לשרוד אני מדחיקה הרבה דברים. מידי פעם הם מתפוצים בתוכי, נכנסים בי חזרה. ואני צריכה להתמודד לבד עם התופת הזו שבפנים.
אסור להרגיש כלום. אסור לשים לב. רק באפטיה משיגים תוצאות. חוזרים ללכת-לרוץ-לקפות-לתפקד ברמה בסיסית.
נסו לדמיין אדם שבור. באמת שבור. מבותר לרסיסים. נהפך לאבק. רוסקתי. החיים השתלשלות האירועים- הכל- כלום, לא יודעת כבר מה התחיל את זה. ואין לי מושג מה, ואם בכלל, יעצור.
הכל נעלם ברגע. היה בן אדם. והוא איננו עוד. אני לא כותבת. לא רק כאן. אלא בכלל. לפני שנה הייתה הפעם האחרונה שכתבתי משהו. בשנה האחרונה בקושי החזקתי גיטרה. על יד אחת - בקושי רב- אני מצליחה להיזכר במספר הפעמים שניגנתי. האדם איננו. בלי חלומות בלי תקוות. מסוכן לחלום. זה רק פתח לחיים להתרסק עליי באופן אלים יותר. כואב יותר. נוראי יותר. אין חלומות. אין תקוות. כשהמציאות נוטלת כל היגיון כל רציונל אין תקווה כבר לכלום. הכל בעירבון מוגבל- היכולת ללכת שוב אי פעם, הכאבים- למה בדיוק אני אמורה לקוות?!
והלב, אח הלב. שעךליו לא מדבירם ולא חושבים ורק מנסים שלא להרגיש כי אז לא נכנס אוירלתוך האף אפילו (שלא נדבר על הריאות).
הלב התפוצץ והפך לפירורים ולאבק. זה פצע ענקי מדמם שלא מגליד. רק שורף אותיבפנים עוד יותר.
מידי פעם עולה התהייה; כל החיים התנדבתי ותרמתי לחברה. איך כל זה קרה לי? איך הכל התמוטט בבת אחת?! איך כל החיים שלי איך הבן אדם שהייתי איך אני התפוגגתי בבת אחת? ולמה? ואין לזה תשובה באמת, אבל זו שאלה שעולה עם המון חוסר אונים וכעס וצער ובכי.
אני לא מספיק טובה. אני לא בליגה של אף אחד. לאנפשית ובטח שלא פיזית. והגוף צוחק תמיד אחרון. רק בגלל הכדורים אני 15 ק"ג יותר מאשר לפני הסטרואידים שנועדו לטפל במע' העצבים. ועד שהורדתי 5 העלתי אותם חזרה כתופעת לוואי מכדור אחר. הגוף מזיין אותי בתחת וצוחק. צוחק וצוחק וצוחק.
לא כתבתי הרבה זמן. הדחקתי וברחתי מהכל. כשאתה לא בן אדם ולא שווה לכלום למה לשָמר קשר לאדם שהייתי?
אחרי מלחמות אני חוזרת לצבא. ללחימה. מי היה מאמין.
מה זה משנה. גם ככה אני לא מספיק בריאה או מספיק נכה או מספיק כוסית או מספיק מוכשרת או מספיק בן אדם.
אני רק שחר.
אני רק אני.
והנה וחצי הזו לימדה אותי יותר מכל משפט מנוסח יפה מה זה באמת אומר. זה לא אומר כלום. לא לי ולא לאף אחד.
ואני נלחמת כי ככה כי אין ברירה אחרת ולא מתוך היגיון או ערך עליון.
ואני עדיין אוהבת. עד הירח ובחזרה ועד קתה היקום ובחזרה. ולא מגיע לה את זה ממני. ואני שלא שווה כלום לא משנה בכל מקרה.
בא לי לשנוא- כי אני יותר ממה שמגיע לה, וכי אני יותר מהרבה דברים- ומצד שני אני כל כך הרבה פחות. מהכל ומכולם.
אני אני שונאת נורא ואוהבת נורא ובעיקר לא חושבת על שום דבר.
בלי חלומות (כי זה מפחיד וכואב מידי לחלום משהו שרק יתרסק מולי ועליי שוב), ובעצם בלי שום דבר,
אנ תוהה- האם שיניתי משהו למישהו בכלל..?
(התשובה ידועה כבר)
למה ואיך כל זה קרה, בכזאת אלימות ובבת אחת- לעולם לא אבין ולא אדע.
אבל אני יודעת שפעם הייתי המון. הייתי שחר והייתה לזה משמעות.
ואין לזה, לא באמת.
"לא מספיק יפה ולא מספיק מוכשרת"
לא מספיק. זה הדבר היחיד שבולט שוב ושוב. שלא הייתי מספיק. לאף אחד. אף פעם.
אבל חזרתי ללכת. ולרוץ. ולקפוץ. ולרכב על אופניים. וזה אולי ניצחון אחד ויחיד. אבל זה כל מה שיש לי.
שאולי אני לא מספיק בשביל שמישהו יצליח להתנהג אליי כמו לבן אדם, ולא מספיק כדי שיילחמו עליי, ולא מספיק כלום-
אבל אני חזרתי ללכת. ואת זה אף אחד לא יכול לקחת לי. אני לא אהיה נכה. ולא משנה כמה אני חסרת ערך.
כי אולי בן אדם אני לא, אבל גם ליצור הכי זניח יש אבולציה שדוחפת אותו כנגד כל היגיון וסיכוי לשרוד.
שחר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
