פעם אחת ננסה בניסוח אחר.
אני פונה לאנטרנט. לחשיפה הסמי-אנונימית הזו מול זרים, או חסרת ההרגשה הפגיעה להבהיל מול מי שבאמת מכיר אותי.
אני פונה לאנטרנט כי אין לי עם מי לדבר. כי אין חברים. זה מושג מופשט. רחוק ממני שנות אור. בשנה האחרונה למדתי שאני לא שווה את זה. לא שווה הרבה דברים. במבחן המציאות הכל התפרק. זה לא שאתם נכשלתם- זה לא שאני נכשלתי. במבחן המציאות אנשים יהיו שם,במבחן המציאות אנשים נלחמים על עצמם. זה פיקציה. אין דבר כזה. יש מציאות קשה. והיא מבחן להכל. ובמקרה הספציפי מאוד שלי הכל פשוט התפרק.
החלומות והתקוות והחיים שלי התפרקו. בבת אחת. די בפתאומיות. בצורה אלימה. זה מפחיד וזה כואב. כל שנייה. כאילו זה רק קרה. זמן לא מרפא ולא מקהה כלום. הוא מכאיב יותר. בידיעה שהוא עובר, והשיירה עוברת- והכל אותו דבר. בערך, כלומר.
אני מדמיינת את יום ההולדת שמתקרב לו כל פעם קצת יותר. וכמו כל השנה האחרונה הזו; אני מבלה לבד. בבית. כמו כלב.
זו לא פסימיות. זו לא תחינה לרחמים.
ניסיתי. באמת שניסיתי. לשמור על קשרים ולהתאמץ. והחלטתי שלא אעשה מעצמי סמרטוט ואתחנן כמעט לקשר אנושי- ובסוף אפילו הפכתי את עצמי לסמרטוט. העיקר לצאת מהבית. העיקר לבלות כמה שעות באשלייה שאני בת 20 (תכף) נורמלית.
אני לא מצורעת. בדקתי מספיק פעמים.
אני לא מספיק בן אדם. כנראה. את היחס הזה לא מגיע לי מאף אחד.
במבחן הזה כן נכשלתם- כי לא צריך להיות חבר של אף אחד כדי להתייחס למישהו כמו לבן אדם. ברמות הכי בסיסיות ושטחיות שיש.
הכל פצע אחד גדול ופתוח, שלא הולך להגליד. אפשר להתווכח אם הוא לא יגליד מהר, או לא יגליד בכלל. אפשר להתווכח עד מחר. זה לא משנה.
מידי פעם אני תוהה מה אני עשיתי לא בסדר. ואני יודעת שעשיתי כל מה שיכלתי לעשות, ולפעמים גם מה שלא יכלתי- בצורה ששום רופא או פסיכולוג או כל בן אדם שפוי אחר ידע להסביר איך לעזאזל הצלחתי.
איך דחפתי בכוח את הרגל לנעל, איך צרחתי והלכתי. איך המשכתי להרים את הטלפון ולנסות לצאת. איך נלחמתי לחזור לצבא. איך אני רוכבת 20 ק"מ לפחות, איך רצתי.
אני יודעת שאני צריכה להרגיש יותר. יותר ממספר די גדול של אנשים. שיש לי סיפור כזה ש"נותן השראה" או מראה לפעמים כמה חזקה הרוח האנושית - ואני מתכוונת לזה בצורה הכי צנועה שאפשר. באמת.
אני לא.
פיזיולוגית, חיצונית, פנימית- אני לא מרגישה שווה. אני לא ברמה של אף אחד. אולי ככה זה כשבמשך שנה וחצי אני רואה איך אני עוברת דמוניזציה ע"י הסביבה, ואיך במשך שנה הגוף שלי עובר התעללות מצד התרופות, ואיך הגוף בן הבקושי 20 שלי לא מתפקד תקין. ואיך הוא גם בקושי תפקד. ואיך אני לא יכולה כבר לסמוך על החושים שלי- איך אין לי אפילו תפיסת מציאות נורמלית, כי כל פעם אני אפקפק בטמפ', ובזווית, ובהרגשה ובהכל. והזמן מתעוות בשיקום. אז גם עליו אי אפשר לסמוך.
אני לא מתה להחליף את הגוף או פסימית מתוך קריאה לעזרה, או כדי להיות מעין קדושה מעונה. אני לא צינית סתם. וזה יכול להראות לכל מיני אנשים כמו איזו התבכיינות דבילית, או רחמים עצמיים.
הלוואי ויכלתי להחליף את הגוף שלי- לא רק בגלל הנזק של התרופות. בשנייה הייתי מחליפה לגוף שבו אין סיבה לתהות האם הטמפ' היא מה שנדמה לי.
והמצב באמת חרא. בבת אחת ובלי שום סיבה הכל נקטע. ובאמת שלא מגיע ולא הגיע לי. הייתי אדם שתרם לחברה (בכללותה). ואדם טוב. ויצרני. ואוהב. וכייפי. וערכי- יותר מהכל ערכי. ולקחו לי את השם. את הפאקינג שם. הפכו אותו לכינוי לאוכלי חינם ופרזיטים. ובסוף למפלצת.
אל תרחמו, אל תתעניינו. אל כלום.
אני רק צריכה לשפוך, או "לדבר". ולכתוב, פיזית לכתוב אני לא מסוגלת. גם לנגן לא. אז אני מעלה לאנטרנט. זה מה יש.
(הלב כואב לי בכל שנייה, כאילו זה קרה כרגע. אז אני לא מסוגלת לשמוע רדיו בלי להעביר לפחות פעם ברבע שעה תחנה. ואני לא יכולה לראות סרטים שאהבתי. ואני מדחיקה ומדחיקה כדי להגיע למצב שבו אני לפחות מצליחה להירדם. וזה כואב יותר מהרגל. זה כואב יותר מכל כאב נוירופתי- שלא הייתי מאחלת לאף אחד. יותר מההרגשה שמישהו קודח לי ברגל או צולב אותי בעודי חיה. כי בניגוד לרגל- אין שום כדור שיקהה קצת את הכאב. יש רק להדחיק הכל. ולקבור את עצמי מתחת למספיק דברים כדי לשמור כוחות ולהילחם כדי שהרגל תחזור לתפקד עוד טיפה. או כדי לצאת מהבית, אחרי שהפכתי לסמרטוט רק כדי למצוא מישהו שפעם בכמה חודשים יסכים לצאת. וגם זה לא הגיע לי. לא שזה משנה. לא רק אתם הופכים אותי ל-לא בן אדם. גם אני מונעת את זה מעצמי. רק כדי לקום בבוקר ולרכב 20 ומשהו ק"מ. רק כדי לעמוד על רגל אחת. רק כדי לקפוץ. )
(והלוואי והיה לך מושג כמה הכאבת לי. כמה זה עדיין מכאיב בצורה משתקת ממש. איך אני לא רק לא מצליחה להירדם- אלא גם מתעוררת כל לילה מסיוטים עליך, או מחלומות שברגע שמתעוררים מהם זה כמו סיוט. איך זה משתק אותי בכל שנייה. ואני רק בורחת מזה כל הזמן רק כדי שישאר בי מספיק כדי לקום גם למחרת ולהילחם על המינימום שבמינימום. לא כי זה היה משנה משהו. אלא כי כשמרסקים בן אדם, ובאמת זה ריסק- כי לשיקום כבר הגעתי פצועה לגמרי- צריך לפחות לדעת. ולהתמודד עם הידיעה שכזה כאב אתה גורם. והבחירות האלה שעשית, שכאבו יותר מהכל, בנינו. ושאולי מידי פעם זה ינמע גם ממך שינה רצופה. ולא מתוך נקמה. ממש לא. אלא מתוך זה שהייתי בן אדם ועולם מלא- ומישהו לפחות צריך לזכור את זה. ומישהו צריך לכאוב את זה . חצי מהזמן אני רק חושבת שאחרי כל מה שעברתי הגיע לי הרבה יותר מזה. ובחצי השני זה בכלל לא מעניין אותי. )
(ובסוף בסוף. אחרי כל החצאים וכל הסיוטים וכל ההדחקה אני יודעת רק דבר אחד: זה לא בשליטתי, וזה לא הגיוני, וזה לא כלום. אבל אני אוהבת אותך. עד לסליל הדנ"א האחרון. אין לי מה לעשות עם זה. ואני לא יודעת אם הלוואי ולא הייתי או לא, אבל אני אוהבת אותך. והידיעה הזו לבדה קורעת אותי לגמרי.)
לא הגיעה לכם חברה כמוני, לא הגיע לכם כמה שאכפת לי וכמה שאהבתי וכמה שנאי אוהבת.
לא הגיע לכם אך ורק בגלל שאפילו בן אדם לא נתתם לי להיות. הפסקתם להתייחס אליי ככה ממזמן.
שחר.
(שתקום בבוקר ותיסע לפיזיו, ואז להתאמן, ואז להילחם על חזרה מהירה יותר לצבא ולקרבי, ותשאל את עצמה כל כמה שעות איך לעזאזל הגעתי לנקודה הזו, ותתהה אם היא בן אדם בכלל, ותדחיק. את הכאבים, את הפחד, את הלב. את הכל. ותדחיק. ותקום למחרת ובעזרת אלוהים יודע מה תילחם שוב.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
