מתי זה ייגמר?

אני מחבבת אותו.

מישהו חדש.

הוא היה איתי בכיתה כבר שנה וחצי ורק עכשיו התחלנו לדבר והוא נפלא. לא בקטע ה-זה. סתם נפלא. גם בנים יכולים להיות נפלאים בלי שאני אתנפל עליהם. הוא לא מאוכזב ממני. זה שיפור.

אני צריכה להתאהב במישהו. מתגעגעת להרגשה.

אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני תמיד האמנתי קצת בקסם. תמיד נמשכתי לספרי פנטזיה, לעניינים העל-טבעיים האלו, לסיפורים על שדים שנכנסו באנשים, מוות קליני, סיאנס. אני כמעט ולא מדברת על זה כי ההנחה הרווחת היא "עברנו את גיל 11 ולא קיבלנו מכתב מהוגוורטס אז אין באמת דברים כאלה", אבל יש לי משהו קטן שעדיין מושך אותי לנושא. אני מאמינה שלכל אחד מאיתנו יש הרבה מעבר ליכולות הרגילות שלנו, ואם רק נעבוד על זה מספיק ונפתח את זה - אנשים כמו אורי גלר הם באמת "קוסמים", אם זו המילה הנכונה, אלא שאני מתכוונת לזה שהוא התאמן ופיתח יכולות מסויימות שרובנו לא מודעים אליהן, כי מלמדים אותנו שזה לא קיים.

חברה טובה, שתזכה לכינוי סברינה לצורך העניין, באה לישון אצלי בשישי-שבת. פשוט התחלנו לדבר על הנושא ומתברר שגם היא מצאה את עצמה תמיד תוהה בעניין הזה, ומה יש מעבר. היא קיבלה את עניין הקסם מסבתא שלה. כשסבתא של סברינה הייתה צעירה היא ידעה להעיף דברים באוויר - לא בית, אבל עפרונות ודברים בסדר גודל כזה. היא לימדה את סברינה שיטה להתאמן, וסברינה לימדה אותי. מעבר לזה לסברינה יש מעין יומן כזה שבו היא כותבת הכל, מציטוטים שהיא אוהבת עד לניסיונות הכישוף שלה. יש לה כמה ספרי קסם שהיא קיבלה ממקומות מפוקפקים (=סבתא שלה). יש לה כנראה יכולות טובות יחסית באופן טבעי כי היא הצליחה קצת לקמט נייר בשיטה של סבתא שלה.

נשמע מופרך, נכון?

אבל כאן השאלה אם מאמינים או לא מאמינים. התשובה הכי קלה היא "זה לא קיים", כי אנחנו לא יכולים להסביר את זה. אבל אם נחשוב על הכל כעל אנרגיה, אז לכל דבר יש אנרגיה. לנו יש אנרגיה, אבל גם לקיר שלידנו או לפיסת נייר. הקטע הקשה הוא להתמקד. כל שיטות הניו-אייג' בעצם מבוססות על אותו מקור, כי פעם מה שאנחנו קוראים קסם היה נפוץ הרבה יותר. היו מכשפות, עד האינקוויזיציה במאה ה-16 שהעלימה את רוב הקסם מהעולם. זה לא אומר שהוא הפסיק להתקיים, כי זה לא "משהו", זה זרם של כוח שתמיד יהיה קיים בנו.

הבעיה שלי היא שאני אדם רציונלי מדיי, קשה לי להאמין בדברים בלי הוכחות. ואני לא מאמינה להוכחות אלא אם כן אני זו שמוכיחה, אז יש כאן פרדוקס: כדי להצליח אני צריכה להאמין, כדי להאמין אני צריכה להצליח. אבל אני מנסה להתגבר על הספקנות הטבעית שלי ואני אשתדל להתאמן כל יום. צריך להגיע לסוג של מדיטציה, סוג של ריכוז מוחלט ומיקוד ספציפי במחשבה אחת.

עוד עניין שהיא הכירה לי הוא הסוד. אני חושבת שהרוב שמעו על הספר "הסוד", שאומר שהמחשבה יוצרת מציאות ואם באמת נרצה משהו הוא ייקרה. סברינה הצליחה. הסוד אומר שצריך להאמין שמה שרוצים שייקרה כבר קורה - נניח אני רוצה שתהיה לי מכונית, אני צריכה להאמין בצורה מוחלטת שיש לי מכונית, שאני מרגישה את הרוח מעיפה את השיער שלי כשפתחתי את החלון, שאני לא קונה יותר כרטיסיות אוטובוס, איך נראית התמונה ברישיון שלי. לנהל בראש תסריטים ולדעת (לא לחשוב, לדעת!) שזה באמת מה שהולך לקרות. לפי הסוד, כשיש ידיעה מוחלטת האנרגיה תסתדר בהתאם ודברים פשוט ייקרו. סברינה רצתה מאוד חבר, ואחרי חודש לפי שיטת הסוד היה לה חבר למשך שנה וחצי.

עוד שבועיים אנחנו ננסה ביחד לעשות כישוף שיביא לנו כסף. כישופים זה עניין יותר מוחשי מאשר לגרום לדברים לרחף כי, לפי איך שאני מאמינה, זה לא שונה כל כך מתגובה כימית - אם אנחנו נערבב חומרים מסויימים בסדר מסויים ובצורה מסויימת, תקרה תוצאה. אין כאן מימד "על טבעי", הכל אמיתי וקיים, בצורה שאנחנו עדיין לא יודעים להסביר.

ההתחלה היא הכי קשה, כי צריך להיפטר מהציניות שהחברה השרישה בנו. האם יכול להיות שהיא בעצם עובדת עליי? קשה לי להאמין על סמך היכרות אישית איתה. חוץ ממנה יש המוני אנשים שעוסקים בנושא, כי יש בעולם שלנו הרבה דברים מעבר לדברים ממשיים. אימא שלי מתעסקת בנושא רפואה אלטרנטיבית אז היא מכירה מספיק אנשים שיודעים על הכוחות האלה (ואני מנסה בכוח לסדר לעצמי שיעורים בקבלה, אבל זה כבר סיכוי קלוש).

בינתיים, אם אתם רוצים לנסות, השיטה של סבתא של סברינה לגילוי כוחות בסיסיים מאוד. אין כאן טריקים, רק להתאמן כל יום ולהאמין.

לוקחים פיסה של נייר אלומיניום, מניחים אותה לפניכם ובערך ס"מ-שניים מעליה שמים את כף היד, מרחפת מעל ולא נוגעת. מתרכזים בצורה מוחלטת כשהמטרה היא לקמט את נייר האלומיניום. כמה זמן זה ייקח? חודשים, אולי שנים, אולי אף פעם. חשוב להתמיד כמעט כל יום, לפחות לעשרים דקות. אימון טוב הוא אימון שבסופו כואב הראש. אני רק בהתחלה וזה קשה מאוד כי תמיד רצות מחשבות בראש, אבל זה האימון - לחשוב רק על דבר אחד, רק על הנייר. כל אחד חייב להכיר את עצמו ולפתח שיטה אישית.

מכאן אפשר להמשיך לדברים קטנים כמו מחק או עט, לנסות ולבדוק.

ואני אסיים בציטוט של סברינה: "אם תשלטי בתת מודע שלך, תשלטי בהכל". אני חושבת שהיא צודקת. מחשבה יוצרת מציאות.

תשעה דברים על עצמי.

1. אני פריקית של כתיבה נכונה והטיות לשוניות נכונות. אני באמת יכולה לפסול מישהו לגמרי בגלל שהוא כותב בשגיאות כתיב או כותב "אני יביא".

2. אני בטוחה שכל דבר שאני שומעת או עושה זה איכותי. גם כשאני שומעת שירים דפוקים כמו "נוסה נוסה" (כן, כן, גם אני נדבקתי לשיר הזה. להגנתי אני יכולה לומר שאני וחברה טובה שלי המצאנו כ"כ הרבה בדיחות שקשורות לשיר, שאני יכולה לצחוק ברגע שאני שומעת אותו) אני יכולה למצוא בו עומק.

3. אני מנסה לנסח את זה יפה אבל תכלס יש לי משהו עמוק נגד דברים שקשורים למזרח. מוזיקה מזרחית אני מתעבת - ברגע שמישהו מפעיל מוזיקה מזרחית כל הערכה שאי פעם הייתה לי אליו צונחת לאפס, אני שונאת אוכל מזרחי (פלאפל, טחינה, חומוס וכו') ועוד יותר שונאת כל סוג של אוכל חריף. רציני, דוריטוס חריף זה חריף מדיי בשבילי. אני שונאת גם דברים הודיים, אבל זה כנראה כי שני ההורים שלי פריקים של הודו ולמדתי לפתח שנאה טבעית לכל דבר שההורים שלי אוהבים.

4. אם הולכים לאיזו חנות פלאפל/חומוסייה בגלל שאני בשיא הכנות לא אוהבת שום דבר אני לוקחת פיתה עם סלט מלפפון-עגבנייה וחמוצים. המוכרים תמיד נותנים לי מבט מוזר כזה.

5. כשהייתי בכיתה ב', כמו רוב המדינה לדעתי, העבירו אותי מבחנים של מחוננים בבית הספר (עשו את זה לכולם, לא?). בקיצור, איבחנו אותי כמחוננת וגם הלכתי עד כיתה ט' לבי"ס למחוננים יום אחד בשבוע. רק בשנה שעברה הסתבר לי שאובחנתי בכלל כמחוננת-על, שזה נחמד מאוד אבל לדעתי כבר לא ממש רלוונטי - מנת משכל נמדדת ביחס לשאר באותה שכבת גיל, וגם אם באמת הייתי מחוננת-על באותו גיל היום זה כבר התעופף לו. נשארה רק ה-attitude.

6. למדתי אנגלית שוטפת מסדרות טלוויזיה שראיתי במחשב, שירים באנגלית וספרים. אני יכולה להסתדר בארץ זרה לגמרי, אבל הדקדוק שלי זוועה ואני יודעת יותר מדיי קללות (7 כינויים שונים לזונה, תודה ששאלתם). למרות ששני ההורים שלי דוברים אנגלית מעולה זה תמיד נראה לי טבעי לגמרי לדעת אנגלית, רק בזמן האחרון כשיצאתי לעולם הרחב גיליתי שהרבה מאוד אנשים לא יודעים אנגלית בכלל.

7. אני מתנדבת במד"א כבר שנה וחצי ואין דבר שאני יותר אוהבת לעשות. אני מאוד צמאת דם, אבל מצד שני כבר עברתי את השלב של ההתלהבות מזמן ולמדתי לקבל בשוויון נפש גם את המקרים הרגילים, כי אמבולנס הוא בתכלס מונית יקרה וקצת יותר משוכללת - יותר מ-90 אחוז מאלו שעוברים באמבולנס לא באמת צריכים להתפנות לבית חולים, הרבה פשוט צריכים להפסיק לייבב, לשתות תה חם וללכת לישון. לא נדבר על זה שרובם המוחלט זקנים מסריחים עם קטטר, אלצהיימר ועודף משקל רציני, שצריך לסחוב אותם בכל המדרגות כי הם תמיד גרים בקומה אחרונה בלי מעלית ולבתים שלהם תמיד יש ריח של עוף - אבל מזל שאני בת ולא צריכה לסחוב בד"כ. אין לי מושג למה אני אוהבת את זה כל כך כי מקרים טובים כמעט ואין, וגם אז יש במקום כ"כ הרבה אנשים בדרגה הרבה יותר גבוהה משלי ככה שאני בד"כ אוספת זבל או עושה דברים שוליים כמו להביא דברים. תמיד מזלזלים בי (כלומר בבני המעמד שלי, מתנדבי נוער במד"א) כי תכלס אני נחותה - עברתי כולה קורס של 60 שעות, ואין להם דרך להבדיל ביני (שאני מתנדבת מעולה, עם כל הצניעות) לאין סוף המתנדבים הדפוקים ששרוצים בכל מקום. הנהגים מזלזלים, ההנהלה מזלזלת, האחיות בבית החולים מזלזלות, ואלה שלא מזלזלים לא אכפת בכלל. ואני עדיין אוהבת את זה כל כך.

8. יש לי תוספת זמן רק במתמטיקה בלי שום סיבה, סתם כי ראיתי שאני לא מצליחה להספיק את המבחן (כמו כל הכיתה שלי, אבל פרט שולי) ולכן אימא שלי שלחה אותי למאבחנת שהיא במקרה חברה טובה וככה קיבלתי תוספת זמן. אני עדיין נכשלת, אבל לא נורא. אני ב-5 יחידות ולא אפרוש לעולם, רק בשביל לשמור על הגישה של "אני יודעת שאני יותר חכמה כי אני בחמש".

9. המשפחה שלי מוזרה ומתוסבכת מאוד, אבל אני אוהבת את החופש המוחלט שיש לי ומחבבת מאוד את המצב שלי. יש לי שתי אחיות חורגות כי אבא שלי התחתן פעמיים, ורוב החיים שלי לא ידעתי עליהן כמעט שום דבר חוץ משמות שלהן וגם זה בקושי. רק בשנים האחרונות לאט לאט קיבלתי קצת מידע והבנתי שאבא שלי התחתן בהתחלה עם אימא שלהן, הן נולדו וכשהגדולה הייתה בת 12 הוא נפרד מאימא שלי וברח לחו"ל כדי לא לשלם מזונות. אחרי שנים כשחל כבר חוק התיישנות הוא חזר והתחתן עם אימא שלי, אבל בין לבין הוא תיסבך אותן לגמרי, במיוחד את הגדולה. היא הייתה שנים בטיפול פסיכולוגי ואני פגשתי אותה רק כשהייתי ממש קטנה, היום אני לא זוכרת איך היא נראית. הקטנה יותר מעין היפית כזאת שמחליפה עבודות בקצב ולא מסוגלת להתמיד בכלום, כאילו אומנותית כזו, שאנטי. פעם אחת לפני שנתיים (?) הלכתי עם אבא שלי ואיתה לאיזו ארוחת צהריים באיזו מסעדה הודית ששניהם אוהבים, אבל אין לנו שום קשר. אימא של אבא, שחולת אצלהיימר לכן אני לא בטוחה אם אפשר לסמוך על מה שהיא אמרה, טוענת שאימא שלי היא זו שמנעה את הקשר בינינו (אני ואח שלי) לאחיות החורגות שלי ובעצם הפרידה אותן מאבא שלהן/שלי. אין לנו שום משפחה מורחבת (נאדה. שום דודות/בני דודים, שום ארוחות משפחתיות, רק אנחנו ושתי סבתות) אז אין לי שום דרך לדעת. אני כמעט לא חושבת על זה, למען האמת. זו מן עובדה שתמיד חייתי איתה עד כדי שהיא כבר לא מוזרה בעיני.