Run Away

לא חשבתי אשכרה להעלות את זה. נראה לי שאני גם אפסיק באמצע את הסיפור (שוק) כי לא יצא לי כל כך להמשיך אותו. יש לי עוד איזה שלושה או ארבעה פרקים בכיס אבל חוץ מזה כלום. מקסימום, תהנו מהרגע

פרק 2:

ביל ישב על מיטתו ועיין באחד הספרים שלו, מרפרף בדפים הצהובים שנקראו כבר פעמים רבות, וקורא רק את החלקים המעניינים ביותר. הוא לא התכוון ללכת לבית הספר מחר. הוא ידע שאביו יחזור עוד מעט הביתה בשביל לדבר על כל מה שקרה (למרות שעברו כבר ארבע שעות מאז התקרית) וידע שאימו תגן עליו כמה שתוכל.

כפי שחזה – חצי שעה אחרי שהמשיך לקרוא בספר בחוסר עיון, דלת הבית נפתחה וקולות מעומעמים נשמעו למטה. הם דיברו, וביל השתדל להישאר בחדרו ולהראות שהוא כלל לא מתעניין במהלך השיחה. אחרי חמש דקות של מלמולים לא מובנים, הוא נעמד, שומט את הספר על מיטתו, וצעד אל עבר הדלת. הוא פתח אותה מעט והוציא את ראשו החוצה.

"מאגי, ג'יימס צודק. זה יהיה טוב בשבילו לחזור לשגרה. מה שקרה קרה. זה שהוא יפגע בעצמו ובעתידו לא ישנו שום דבר, חוץ מהעובדה שהוא הורס את חייו בכל שנייה שעוברת. ובשביל מה? מה יהיה הלאה? זה לא יכול להימשך כך. זה חייב להיפסק." 

זה היה הפסיכיאטר של ביל, דוקטור שטיינברג.

ביל רצה לשמוע עוד, אז הוא יצא מחדרו, ובדרך החליט להביא עוד נייר טואלט לשירותים. הוא היה צריך ללכת בשביל זה לחדר הכביסה; שהיה בתחילת הקומה ואפשר לו לשמוע את תוכן השיחה יותר טוב. אוחז בגלילי הנייר בתור גיבוי, רק למקרה שמישהו יחליט לרוץ במעלה המדרגות, הוא הפנה את ראשו אחורנית כששמע צעדים מהוססים. זו הייתה אחותו, שיערה הארוך והבהיר פזור ומחליק על גבה. היא לבשה כותונת בהירה, ומשקפי הקריאה ששכחה להסיר לפני שיצאה מהחדר העידו על כך שקראה את אחד מהספרים שביל קנה לה לימי ההולדת, מאחר שכמובן, כל הספרים שהיו ברשותה נקנו על ידו. היא שלחה אל ביל מבט מבולבל, והתקרבה אליו באיטיות, נזהרת. לא היה לו כוח לשתף פעולה במשחק שלה, ולכן לא עצר אותה, לא חשף לעברה את שיניו כחיה המגנה על טרפה, או שלח אליה מבט קר. עיניה נפערו מעט כשלא באה תגובה מצידו, מלבד מצמוץ קל בעיניים, ולפני שיכל להבין מה קורה צעדיה התרחבו והוא מצא אותה קבורה בגופו, ידיה אוחזות בבגדיו בחוזקה, וראשה שקוע בשקע צווארו. הקולות השקטים שבקעו מפיה נשמעו כמו יבבות קטנות. הוא יכל להרגיש את דמעותיה חותכות את בשרו וגופו נרגע. גלילי הנייר עדיין בידיו, הוא כרך את זרועותיו סביבה והניח לה ליבב בשקט, מרסן את עצמו מלהעיר לה שהיא עלולה למשוך תשומת לב מלמטה. היא בטח כבר ידעה את זה, כי הוא הבחין שהיא מנסה לעצור את הקולות שבקעו מפיה. הם נשארו כך דקות ספורות, מקשיבים לנשימות הכבדות של שניהם, עד שקולות שוב נשמעו למטה.

"נשלח אותו חזרה לבית הספר." זה היה אביו שדיבר. אימו מחאה. "כאילו שהוא גם יסכים לקום מהבית. ג'יימס באמת, תנסה לחשוב בהיגיון! אתה תהרוס את הנשמה של הילד שלנו. תן לו להישאר עוד קצת בבית. עברו רק כמה ימים מאז התאונה, אתה לא יכול לצפות ממנו כבר לחזור לשגרה – " אמרה. אביו נחר. "ובכן, אני לא מתכוון לתת לו להישאר בבית ככה יותר. הוא לא יצא מחדרו כבר ארבעה ימים, ובכל פעם שאנחנו באים לשאול אותו מה קורה, אם הוא רוצה עזרה, אם הוא רוצה לדבר איתנו, הוא פשוט צורח עלינו שנתחפף משם. את בכלל הבנת מה קרה לפני כמה שעות? אה? אני לא מוכן לזה יותר. לך אולי לא אכפת לאבד את הבן שלך, אבל לי כן!"

"אל תעז להגיד לי משהו כזה!" קראה האם. "אתה התייחסת אליו נורא היום! בכלל הקשבת למה שהוא אמר לך? ג'יימס, ביל חשוב לי בדיוק כמו שהוא חשוב לך! הוא הבן שלי! אבל אני לא מתכוונת להעביר אותו ייסורים כאלו כשאני יודעת מה מצפה לו מחוץ לבית הזה. כולם שמעו, כולם יודעים מה קרה. הבן שלך עומד לקבל מבטים מלאי רחמים מכל אדם שני שיעבור בשכונה הזו! זה מה שאתה רוצה שיקרה לו? הוא יתחרפן! בסוף הוא באמת יאבד את זה!"

"כאילו שעכשיו הוא לא מספיק משוגע. צורח עלינו, צועק עלינו ובוכה כל הלילה! הוא פשוט התחרפן היום. את ראית איך הוא צעק עליי, ואיך שהוא הרביץ לי? איפה הכבוד להורים הזה שכולם מדברים עליו?" צעק עליה. "אני לא מוכן שהבן שלי יתחיל להעיף אגרופים לכל כיוון בלי מחשבה!"

"אומר זה שמאבד את השפיות שלו ברגע שמישהו אומר משהו אחד שלא מוצא חן בעיניו! ובכן, אולי ביל צרח עליך והרביץ לך ככה כי אתה סטרת לו ודחפת אותו במקום להקשיב למה שהוא אמר!" ירתה חזרה.

בנהמה, בעלה נעמד על רגליו. "אני חושב שאפילו את לא מבינה את זה. אז אני אסביר לך: הוא כבר לא כאן יותר! הוא לא יחזור, מאגי! הוא מת!" הוא שאג, רותח מזעם.

אשתו לא השיבה. היא שתקה וצפתה בו המומה, מוכת הלם. האב, סמוק פנים ומתנשף כאילו רץ ריצת ספרינט לפני כמה דקות, הביט בה בעיניים אפלות וקודרות, ומלמל, "הוא הולך לבית הספר מחר, וזה סגור, את שומעת? זה סגור!"

ביל, בקומה העליונה, החוויר כסיד וגופו התקשה. לילי הבחינה בזה – וידעה בדיוק למה. היא נאנחה והתנתקה מהחיבוק, יד אחת עדיין אוחזת בחולצתו של ביל. ידיו של ביל עדיין היו כרוכות סביב מותניה, אבל בהרגשה מוזרה כזאת; של נוקשות ושל עייפות באותו הזמן. לילי העבירה את אצבעותיה על פניו של ביל, שנראו כמו פניה של בובת חרסינה. ביל מצמץ מספר פעמים, מתקשה לדבר. גרונו הרגיש יבש וחלול.

"זה בסדר, ביל." לחשה וניסתה לחייך אליו. היא הברישה את ידה בשיערו השחור. "זה בסדר." אמרה שוב, וחיבקה אותו. "אני מצטערת על הימים האחרונים." אמרה. "אני מצטערת על הדרך שבה התנהגתי. כל כך פחדתי שאתה לא רוצה אותי איתך, ובכל פעם שהבטת בי במבטים המקפיאים האלו הרגשתי כאילו מישהו דחף סכין לבטן שלי. אני מצטערת, הייתי צריכה להיות שם בשבילך ולא הייתי. אני מצטערת..." היא חזרה שוב ושוב, מחבקת את אחיה בחוזקה. ביל ידע שזה הזמן להתאפס על עצמו. הוא פתח את פיו וסגר אותו כמה פעמים.

"אין לך סיבה להצטער. אני יודע שלא הייתי הטיפוס הנחמד ביותר בזמן האחרון." מלמל לבסוף. היא נאנחה ברעד. "כן, אבל לך הייתה סיבה. אני, אני מצטערת על טום. אהבתי אותו גם, אתה יודע. הוא היה בנאדם נהדר, ביל. בנאדם נהדר..." היא יבבה בשקט. "גם אני רוצה שהוא יחזור. אבל אתה יודע, אני לא חושבת שהוא היה רוצה לראות אותנו ככה, בוכים כמו ילדים קטנים."

ביל לא ידע שהוא בכה. הוא לא שם לב. צביטה קטנה הכאיבה בליבו, כאילו נכשל במשימה. לילי חייכה אליו, מנגבת את דמעותיו. " שני עלובים שכמותנו, לא מספיק חזקים בשביל לשמור את הרגשות שלנו לעצמנו. אני חושבת, ביל, שהגיע הזמן להמשיך הלאה. כמה שיותר מהר – יותר טוב. אני לא אומרת ש... שנשכח אותו. זה הדבר האחרון שאני רוצה, כמובן, אבל אני חושבת שהוא לא היה רוצה לדעת שאנחנו במצב הזה בגללו."

"את צודקת, לילי." הוא נאנח. "את צודקת."

הוא קבר את ראשו בשקע צווארה ובכה בשקט. הם נשארו כך רק דקה אחת לפני ששמעו את אימם עולה במדרגות, ושם נפרדו בזריזות כל אחד לחדרו. ביל הניח בפיזור נפש את גלילי נייר הטואלט החדשים שלקח על השולחן שלו ומיהר להיכנס אל תוך המיטה ולהתכרבל מתחת לשמיכה.

"ייקח לי נצח להירדם עכשיו," מלמל לעצמו. "לא הייתי צריך לישון כל כך הרבה הבוקר."

עד שאימו עלתה במדרגה האחרונה הוא כבר ישן.

                                                                        ***

"אבא שלך אמר שאתה צריך ללכת לבית הספר היום." אמרה אימו ביום למחרת. קולה נזהר, כרגיל. היא הסיטה את הוילון ופתחה את החלון בחדרו של ביל, נותנת לאור השמש להיכנס פנימה. ביל נהם והסתובב הצידה, מכסה את ראשו בשמיכה. הוא ידע שזה יקרה. אחרי השיחה שניהלו ההורים שלו והרופאים שלו אתמול – זה כבר לא היה משהו שאפשר להדוף הצידה. בינו לבין עצמו, ידע ביל שזה היה מגיע בסופו של דבר, בין אם עכשיו או אחר כך, ואין טעם לדחות את מה שידוע שיתרחש. גם אם רצה וגם אם לא רצה, הוא קם מהמיטה באיטיות, מנער את השמיכה מגופו. הוא קלט בזווית עינו את חיוכה החם של אימו.

"טוב, אני רואה שאתה כבר תסתדר לבד. אני אצא." אמרה. היא העיפה בו מבט אחרון, חייכה אליו, ויצאה.

ביל נאנח. לא עברו מספיק ימים, חשב. הוא עוד לא מוכן. הוא נכנס אל חדר המקלחת שבחדרו ושטף את פניו בחוזקה, מעיר את עצמו לגמרי. הוא עשה את צרכיו במהירות ואחר כך הבריש את שיערו השחור ואסף אותו בגומיה לקוקו גבוה. מנסה לחשוב בצורה החיובית ביותר שאפשר, הוא צחצח את שיניו והביט בבואתו במראה. אני בסדר גמור, אמר לעצמו. הוא יצא מהשירותים והתקדם לעבר הארון שלו, פותח אותו בתנופה. עברו כמה ימים טובים מאז שהוא באמת הקדיש מחשבה למה שהוא לובש. זה לא שכעת הוא גם היה צריך להקדיש הרבה מחשבה; אחרי הכול היו לו מדי בית ספר, ולא היה ממש מה לבחור. צבעם היה אדום בורדו כהה, שחור ולבן. הוא לבש את החולצה הלבנה, סידר את העניבה בצבעי אדום, לבן ושחור, מעליה לבש את הסוודר השחור, ומעליו את המקטורן האדום עם סמל בית הספר. שוב הוא הודה למזלו על מזג האוויר הקר של גרמניה. הוא לבש במהירות את המכנסיים השחורים, וחטף את התיק שלו, מטיח אותו בשולחן ברשלנות. הוא הרים את מבטו אל דף שהיה נעוץ בלוח המודעות שלו ולפיו הכניס את הספרים הדרושים אל התיק. "כלכך הרבה חומר להשלים..." מלמל כשהביט במחברת ההיסטוריה שלו. זה היה ידוע שהמורה להיסטוריה, גברת זלצמן, נוהגת להכתיב כל שיעור ולסכם לפחות שלושה דפים במחברת, וכבר חלפו ארבעה ימים מאז שהוא הלך לבית הספר בפעם האחרונה. עכשיו התיק היה מסודר, ביל היה מסודר, אפילו החדר היה מסודר, וכל מה שנותר היה לרדת למטה. הוא פתח את אחת המגירות בשידה שלו ושלף משם כמה שטרות בשביל לקנות אחר כך אוכל בקפיטריה ומיהר לרדת למטה.

הוא שמר על פנים קפואות כשחלף על פני אביו – שקרא ברפרוף את עיתון הבוקר – ואימו, שהכינה במטבח ארוחת בוקר. בזמן שהשניים לא הסתכלו עליו, הוא שלח אל לילי חיוך קטן, והיא החזירה לו חיוך רחב וקורן. "בוקר טוב, ביל!" היא קראה, והוא ניגש לשבת לידה על הספה. "בוקר..." מלמל חזרה. אביו סגר את העיתון ורשרוש הנייר הממוחזר הדהד לשנייה בלבד בחדר הרחב. "בוקר טוב, ביל, איך אתה מרגיש?" שאל בקול אטום. ביל הביט בו בעיניים מצומצות. "נפלא ממש!" אמר בציניות. אחותו לחצה על ידו בחוזקה. הוא התעלם ממנה, אך הסיט את מבטו מאביו. השני לא טרח להגיד דבר, ופשוט חזר לקרוא בעיתון.

"אתם רוצים לאכול ארוחת בוקר?" שאלה מאגי, עומדת מאחורי הכיריים. ביל העיף בה מבט קטן והניד בראשו לשלילה. הוא לא היה רעב. "לא תודה." מלמל. לעומתו, לילי קמה מהספה ורצה להתיישב על אחד מהכיסאות הגבוהים. "אני כן. תודה רבה!" היא הודתה לאימה והחלה לאכול בזריזות.

"אתם מוכנים?" היא שאלה את שניהם, בזמן שלילי נגסה עוד ביס בביצה. "אני אקח אתכם לבית הספר בעוד חמש דקות, משהו כזה." הוסיפה.

ביל הניד בראשו בחיפזון, לא יכול לחכות עד שחמש הדקות האלו יעברו כבר.

לילי סיימה בזריזות את ארוחת הבוקר שלה וקמה מהכיסא, חוזרת להתיישב ליד ביל על הספה. "אני אשאר איתך כל היום, אם תרצה." היא מלמלה. ביל הניד בראשו וניסה לחייך אליה. "תודה." מלמל חזרה.

"אם מישהו ייתן לך מבט אחד של רחמים, אני אחטיף לו כזה בוקס לתוך החבילה שלו שהוא בחיים  - "

ביל צחק. "לא יהיה צורך לעשות דבר כזה, לילי! באמת!"

לילי נאנחה והביטה בו בחיוך, שמחה לשמוע סוף סוף את צחוקו של ביל. אימם הגיחה מפינת החדר עם תיק על כתפה ומפתחות המכונית בידה. "קדימה, ילדים, הולכים." אמרה. הם קמו ויצאו אחריה מהבית. ביל לא טרח להסתובב אחורנית ולהגיד לאביו להתראות.