| 6/2010
נשף סיום
היום בערב יש לי נשף סיום. יש לי הרגשה שיהיה נוראי אבל אני אעדכן אתכם מחר.
| |
שתי ציפורים
שתי ציפורים/רועי גלון
אמרה ציפור אחת לאחרת -
הבה נקים לנו קן.
אמרה ציפור אחרת לאחת -
הבה נקים לנו קן.
זרם נערם על זרד,
ענף נשק לענף.
זוג ביצים בקן,
ושתי ציפורים - אינן.
אנשים/רועי גלון
אנשים נוהגים לצ
עוק
חוק
אנשים נוהגים למ
חות
עוד
אנשים נוהגים לר
טון
צות
אנשים נוהגים לח
יות.
| |
מסיבת סיוט
לא מזמן, בשישה עשר ביוני, אלפיים ועשר, נכחתי
באירוע ההוא... נו, זה... אותו אחד המתקיים אחת לשנה – זה שאף אחד לא "שם
עליו". אה, כן. מסיבת הסיום. אותו אירוע ספק-מרגש-ספק-מביך שבו שלל ברכות
ואיחולים מורעפים על קבוצות אנשים רבות – מנהלים, מורים, מזכירות ומנקות, נציגי
עירייה, הורים ותלמידים, בדרגת חשיבות יורדת.
איך אני אוהב את היום הזה. לכמה שעות קסומות התלמידים מפסיקים לרטון על המורים,
האמהות מתייפחות על גבי בעליהן ורק התלמידים – בוגרי התיכון – מנסים למצוא את
מקומם. אני לא מדבר, כמובן, על אותו קומץ מוכשר: "להקת הבית" של בוגרי
י"ב, כאלו ששרים וכאלו שרוקדים.
הכל התחיל בשעה שמונה. נפגשנו בכיתות כאשר לכל כיתה נקבע זמן אחר ליציאה, כדי
שהיציאה תהיה מסודרת. כמובן, שום דבר לא התחיל בזמן. אנחנו, התלמידים – אשר כל
הערב הוא שלהם ובשבילם – נאלצנו להמתין בכיתות ולתהות מדוע בכלל טרחנו לצאת מהבית.
וכשסוף כל סוף קיבלנו את האות לצאת החוצה (כן, המסיבה נערכה בתחומי בית הספר),
נעתקה נשמתנו. במה ענקית – מוארת ואפופת עשן, ומולה כאלף וחמש מאות כסאות מסודרים
בשורות. אנחנו מקבלים הנחיות לשבת באזור האמצע, שם נשמרו עבורנו מקומות. בלונים
מופרחים לאוויר והנה – מתחילים.
שתיים מתלמידות השכבה, שנבחרו בפינצטה לא מדויקת במיוחד, החלו לקריין. עם כל מילה
רציתי לקבור את עצמי עמוק יותר באדמה החשופה תחת כסאותינו. מילא לפנות לאורחים כאל
בני חמש, אבל לבחור קריינית עם ש' שורקת? ולא שחלילה יש לי בעיה עם ש' שורקת, אבל
אני לא חושב שראוי לקרוא לאורחים "אנסים" במקום "אנשים".
ובכלל, קטעי הקריינות אופיינו בהומור רדוד ומביך.
המצב לא השתפר כשהתחילו השירים והריקודים. עשרה שירים וחמישה ריקודים, ספרתי. אז
נכון, שכבה גדולה והמון תלמידים שרוצים לעמוד על הבמה ולשיר – אבל היו שלושה או
ארבעה זמרים בלבד. הריקודים היו נחמדים ותו לא. והנאומים, אוי, הנאומים. מנהל
התיכון, מנהלת השכבה, המנהלת הפדגוגית, ראש העיר, נציג ההורים, נציגת המחנכים
ונציגי ההורים (שנאמו לאחר ריקוד הורים מביך ומשפיל ברגעים מסוימים). ואם כבר
נאומים, מילה לראש העיר – לא מעניין אותי לשמוע על ההישגים של העירייה, בטח לא על
כאלה שלא קשורים לבית הספר. די להפוך את מסיבות הסיום לבמה לפרסום פוליטי. אגב נאומים,
מעניין אם הם עוברים בדיקה לשונית.
אם לומר בקצרה, המסיבה הייתה אסון. אסון קטסטרופלי. מסיבות סיום הם בשביל
התלמידים, וכל נואם טורח לפתוח בכך את הנאום. למרות שבמשפט אחד, של יושב ראש ועד
ההורים, נחשפה האמת הכואבת: "יש הרבה נכבדים בקהל, אבל אני רוצה לפנות
לתלמידים". אאוץ'. תודה לך, אדוני, על הבעת התמיכה והפרגון. במהלך כל הערב,
היחס לתלמידים היה מחפיר במקרה הטוב, ולא קיים במקרה הרע. מסיבות הסיום, במתכונתן
הנוכחית, נועדו להפגנת היכולת הכלכלית של בית הספר, יחד עם במה לחדוות היצירה של
הבמאים.
הבמאית של מסיבת הסיום שלנו היא אשה מיוחדת. יש לה חוש הומור שחור, שמץ של מושג
ביחסי חברה וניכר כי המילה "טאקט" פשוט לא מופיעה אצלה בלקסיקון. אני
מעריך אנשים שלא מפחדים לומר את האמת, אבל גם כאשר אומרים אותה, יש דרך. מונתה
קבוצת תלמידים לכתיבת המסיבה. למרבה ההפתעה, היא כללה את עבדכם הנאמן. הביקורת
שספגנו ממנה הייתה רלוונטית, אני מודה. אבל היא נאמרה בבוטות מרגיזה, ללא ענייניות
כלל.
הורים, מורים ובמאים יקרים, בשם התלמידים, אני מתחנן: בטלו את מסיבות הסיום. במקום
תצוגה סוחטת ארנקים, ערכו עבורנו טקס קטן וממצה, ותנו לנו לחגוג את סיום התיכון
בדרכינו שלנו. הכסף יפסיק להישפך, הזמן יחסך ולחץ עצום ירד מכתפי המורים. אבל
בינתיים, הוד רוממותכם, הערב הזה הוא שלכם ובשבילכם.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
