אתמול ראיתי את הסרט "תזיזו ת'רגליים". סרט מעולה!
מסופר על פינגווין ששמו מאמבל שנדחה על-ידי להקת הפינגווינים שלו מכיוון שלא יודע לשיר כמו כל שאר הלהקה, אלא יודע לרקוד סטפס. בעיני הפינגווינים האחרים, הוא שונה. מוזר. הלהקה שלו מסלקת את מאמבל, בגלל שהם לא יכולים לקבל את השונה בחבורה ובגלל שהם חושבים שבגללו כל הדגים נעלמו ואין להם מה לאכול. מאמבל עוזב את להקתו ובדרך פוגש בכמה פינגווינים (דיי משוגעים) שהפכו להיות חברים שהעריכו את הסטפס שלו. ובמיוחד - אותו. במהלך הסרט, מאמבל וחבריו מנסים למצוא את הסיבה להעילמות הדגים מסביבת מחיים. כמובן, זה אנחנו. בני-האדם.
הסרט הזה עם הרבה מוסר השכל, עצוב ובאותו-הזמן מצחיק ומרגש.
אחרי סרטים כאלו, שמראים לפעמים כמה בני-האדם יכולים להיות רעים, אני פשוט... מתעצבנת ושונאת אותנו, בני-האדם. אנחנו אולי הזן החכם ביותר עלי אדמות, אנחנו אולי הזן המפותח ביותר עלי אדמות, אבל אנחנו בהחלט הזן הרע ביותר עלי אדמות, שלא מתחשב, שחושב רק על עצמו, שעושה הכל כדי שיהיה לו טוב.
אבל,
לפעמים...
אפשר גם להיות טובים.
הימים עוברים, חולפים... ראש-השנה חלף, סוכות גם כן, ועכשיו גם חנוכה. החג האהוב עלי.
השנה לא אכלתי בכלל סופגניות, חוץ מביס אחד. אחד! בגלל שדודים שלי הכריחו אותי... \=
בינתיים, אני ממשיכה לשרוד את השגרה היומית והעמוסה של התיכון.
אני מרגישה שאני מתדרדרת בלימודים... ואני ילדה שיכולה להתאבד מזה.
אמרתי כבר שאני רוצה לחזור לעבר?
אני לא יודעת למה, אבל אני אוהבת את התמונה הזאת. יש בה... משהו מיוחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
