אני חושבת שבחיים לא הגעתי למצב כזה גרוע מבחינה חברתית.
איבדתי את אחת מהחברות הכי טובות שהיו לי בחיים, ואולי אני גם בדרך לאבד את השנייה... והכל בגלל טעות אנוש.
את האחרות כבר איבדתי מזמן. אני מרגישה לא שייכת.
אני לא שייכת לשום מקום, הלוואי שהייתי יכולה לשים קץ להכל.
הפעם זה לא עוד סתם דיכאון שלי, לא עוד סתם פוסט עצוב ומר שלי...
אני מרגישה שהפעם זה באמת.
-
יש לי נדודי שינה, אני כל-כך עייפה ומרגישה כבר את העייפות עוטפת אותי והעפעפיים רוצים כל-כך להיסגר... ואני -
אני ערה. חושבת על הכל, שוב בוכה. מרגישה את הדמעות נוזלות על הלחיים.
אני יורדת מהמיטה ושוכבת על הרצפה, מרגישה את הדמעות נמרחות על הרצפה הקרה, שוכבת על כל צד בגוף - שכל הקור יציף אותי ויחלחל לבפנים.
לעורקים ולורידים, לעצמות, לריאות. ללב.
שהלב שלי יהיה קר, קפוא, עטוף בשכבת קור לבנבנה-כחלחלה. הלוואי שזה היה קורה...
אתמול הרגשתי את הלב והריאות שלי נעטפים בקור. זה היה כל-כך כיף וממכר.
לחץ הדם שלי ירד, שמעתי כל פעימה, כל מסתם נפתח ונסגר. הרגשתי את הדם זורם.
אני עושה את זה כל לילה מאז יום שבת, בתקווה שאהיה חולה.
אני יודעת שזה לא יעזור, אבל תמיד טוב כשיש תקווה... הלוואי.
אם הייתי יכולה להתחיל חיים חדשים במקום אחר, כבן-אדם אחר, עם יופי ואופי שונים,
זה היה טוב לכולם.
אני רוצה, פעם אחת בחיים שלי, להרגיש נאהבת ורצויה. ולא רק על ידי בן-אדם אחד...
...Pain, without love
בבלוג זה
בכל הבלוגים
