כל יום שעובר, אני עייפה יותר ויותר.
היום הרגשתי שהעיינים שלי כמו ויוצאות מחוריהן.
נמאס לי מהשיגרה הזאת, אני חיה ממבחן למבחן.
הציונים שלי נמוכים יחסית לשנה שעברה, וזה מתסכל אותי כל-כך.
אני בתחרות תמידית עם עצמי, בא לי להרוג את החצי השני שלי עצמי.
אני כל-כך פרפקציוניסטית שבא לי להקיא.
אני בתהליכי השתקמות כרגע, תקראו לזה איך שאתם רוצים, אבל אמא שלי מנסה לשחרר אותי מכבלי הפרצקציוניזם החזקים שכרוכים סביבי.
אני קוראת לזה השתקמות. זה פשוט כך.
לפני שבועיים עשיתי את אחד הצעדים הגדולים ביותר שהייתי יכולה לעשות - סוף-סוף קניתי מגפיים. אני כל-כך קשה עם נעליים, שההורים שלי מעדיפים להתאבד ולשלוח אותי ואת אח שלי לפנימייה צבאית מאשר לבוא איתי לקנות נעליים. אנחנו תמיד יוצאים בידיים ריקות, קניות שהן לא קניות, פרפקציוניזם שמשתלט.
בטח הרבה חושבים שאני סתם מקצינה, אבל זה הרבה יותר גרוע ממה שחושבים. זה משתלט על כל תחום בחיים, אני לא יכולה להיות מרוצה מדבר ולא אהיה מרוצה מדבר.
לאט לאט אני מנסה להשתחרר מכבלי הפרפקציוניזם.
לאט... לאט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
