כבר כמה ימים שאני לא ישן טוב. היה לי חלום על האקסית ועל זה שהיא המשיכה הלאה (כנראה הכנה למה שיבוא), היה לי חלום על מישהי שלמדה איתי בתיכון שאני לא זוכר מה קרה בו וכמובן, איך אפשר בלי חלום על הצבא? גיליתי שאני לא יכול לישון לבד. בימים שישנתי אצל חברים או שבאו לישון אצלי הרגשתי יותר נינוח ואפילו הייתה לי שינה רצופה. לצערי אם המצב ימשך ככה אני לא אוכל לעבור לגור ביחידת דיור.

אני מודה, קשה לי. בשבועיים האחרונים לא הצלחתי לצאת מהמצב רוח הרע שלי, אולי אפילו ההפך. הזמן עובר, שום דבר כרגע לא משתנה וגם החשק שלי לשנות דברים לא ממש קיים. את רוב הימים האחרונים אני מעביר מול באטל רויאל כזה או אחר, הולך להתמרמר קצת עם עצמי וחוזר חלילה. כתבתי כבר תכנית פעולה אבל כשקמתי בבוקר כבר לא היה לי חשק לקרוא את מה שכתבתי אפילו. לפי הספרות המקצועית קוראים לזה דיכאון, 

בתקופה הזאת הרגשתי לראשונה אחרי המון זמן לבד. העולם בחוץ הוא כן קר (טחח הלוואי, אנחנו גורמים למשבר אקלים שרק נהיה גרוע יותר מיום ליום) ורק בתקופות כאלו מבינים את זה באמת. זה בסדר גמור. ידעתי את זה כבר, פשוט כנראה הייתי צריך לחוות את זה על עצמי בשביל להבין. אבל גם מזה, לקחתי שוב רק את הדברים הטובים והבטחתי לעצמי שלמרות כל מה שעברתי, אני לא אשתנה. אני אמשיך לנסות להיות בן אדם חם ומכיל ושיזדיין העולם.

כתבתי לעצמי לו"ז עמוס שיעסיק אותי כמה שאפשר וקובץ של אני מאמין שהבטחתי לעצמי שאקרא כמו תפילת בוקר. אחד הדברים שרשמתי לעצמי זה שלהיכשל זאת לא אפשרות, אבל יהיו כשלונות וזה בסדר ללמוד מהן. מדהים אותי לראות כל פעם מחדש כמה שאני לא מוותר לעצמי.

מהצד השני:

התחלתי ללכת כל יום. אני עושה אלפי ועשרות אלפי צעדים ביום עד ליומיים האחרונים. להגיד שאני מרגיש שינוי? אולי. אבל אני לגמריי גאה בעצמי על זה.

אני מדבר עם החבר הכי טוב שלי על בסיס יומי ונפגש איתו גם כמעט על בסיס יומי. אני מבין שאני מעמסה עליו בימים כאלו, אבל הוא פשוט נסיך. וחוץ מזה, קיבלתי טלפונים והודעות מכל מיני אנשים שפשוט עשו לי נחמד בלב.

כשפיטרו אותי מהחברה הקודמת שעבדתי בה, אז נזכרתי בכל החרא שאכלתי שם שלא לצורך וכמה שהם לא שווים את זה. אז במקום ללכת לשרוף את המקום פיזית, החלטתי שאחת השאיפות שלי היא להכין אפליקציות יותר טובות, למחוץ אותם ולגרום להם להתחרט על כל יום שאני לא נמצא שם. פשוט לשרוף אותם מקנאה.

סך הכל חוץ מזה, הכל אותו לופ מזויין שלא נגמר. אבל אני תמיד הייתי ואני עדיין אופטימי.

אני רוצה להאמין שפעם הבאה שאכתוב כאן אני ארגיש יותר טוב, יותר בטוח בעצמי ויותר יעיל וממש לא בשעות האלו.

איכשהו זכרתי את השם משתמש והסיסמא של הבלוג הזה והבלוג הפתוח יותר שלי.

מן הסתם המון דברים השתנו ואני אצטרך לעצב מחדש פה הכל, אבל גם זה יגיע.

הראש שלי מלא במחשבות שעוברות מהר מדי. חשבתי שיהיה יותר קל להקיא את כל המילים על המקלדת אבל גם זה כמו הרבה דברים, רק בראש שלי בסופו של דבר.

אני חושב שאני נמצא בתקופה הכי קשה שהייתה לי אי פעם.

אני משתקם מדיכאון כבד שנפל עלי ומיום ליום אני מרגיש יותר טוב. פחות או יותר..

סיימתי מערכת יחסים ביום שהיינו אמורים לחגוג שנתיים. שנינו יודעים שזה לטובתינו אבל זה לא עושה את זה פחות קשה. אני מתגעגע אליה ומפחד מהלבד שאני נמצא בו כרגע, ועוד יותר מפחידה אותי העובדה שאנחנו כנראה גם לא נחזור ואני אשאר בלעדיה.

עזבתי את המרכז וחזרתי להורים. זה לא היה נורא כל כך כמו שזה היה נראה בהתחלה. אני מרגיש שאני משלים פערים עם ההורים שלי על כל השנים שהיה בינינו ריחוק. הם ממש שמחו והם בראש שאני אשאר פה עוד הרבה זמן. אני חושב שמוקדם מדי לשבור להם את הלב לגבי זה..

מאז שחזרתי נפגשתי בעיקר עם החבר הכי טוב שלי. הוא אמר שהוא רוצה להשכיר דירת יחיד וביקש ממני שעד שאמצא דירה אני אשאר לישון אצלו בסלון כי קשה לו להישאר לבד בבית אחרי הטראומה שהוא עבר. הוא אמר שאנחנו צריכים להיות קרובים ולשמור אחד על השני אחרי השנה הקשה שעברה עלינו.

נפגשתי עם חבר שעד היום בסצנת מטאל. מסתבר שהוא גם מופיע עדיין ואני באמת שמח שהוא עושה את מה שהוא אוהב. לטוב ולרע, הרגשתי שאני עדיין מדבר עם אותו החבר בן ה17 שהכרתי.

קיבלתי 3 הודעות מאנשים שעבדו איתי בעבר. התחלנו גם לדבר קצת. עדיין אין לי לב לדבר איתם כרגיל אבל גם זה יבוא.

רוב השיחות לא היו כמו פעם וזה כואב קצת ואולי הן גם לא יהיו כמו פעם, אבל הכל בסדר. אני אנסה לעבוד על זה..

עדיין קשה לי אבל אני שולח קורות חיים בראבק ומנסה להרים את עצמי.

קשה לי עם הלבד, אני מקווה שאולי אני אצליח למצוא עם מי לדבר כאן.

עד אז, אני מקווה שאני אשן הלילה, חסר לי שעות שינה סדירות, או שעות שינה באופן כללי.

לילה טוב, במיוחד לך. אני מקווה שאת מרגישה יותר טוב.