זו אני....ולי זה מספיק !

אז ככה..

היום יום שבת ה- 15/3 אתמול היה לי ולשחר שנתיים ו-5 חודשים...מרשים לא?!

האמת היא שככל שהזמן עובר ואני עדיין בקשר איתו אני יותר ויותר מפחדת לאבד אותו...

הכרתי אותו בגיל 17 כמה ימים אחרי היום הולדת והיום אני כבר בת 19 וחצי...אני לא מכירה

שום דבר אחר חוץ ממנו...אני גם לא יכולה לחשוב על לאהוב מישהו אחר מלבדו...

הוא החבר הכי טוב שלי...זה שאני מספרת לו הכל, כל דבר, גם דברים שאני מתביישת בהם, גם דברים

שאולי עדיף לא לספר....הכל הוא יודע...

אני לא זוכרת מה זה לא להיות איתו....אני לא זוכרת מה זה לא לצלצל אליו כשרע לי כשטוב לי או כשסתם

משעמם לי....אני לא זוכרת מה זה להיות רק ריקה בלי אף אחד...אני גם לא רוצה לחזור ולזכור.

הוא הבן אדם הכי מדהים שהכרתי...הוא מוכן לעשות הכל בשבילי...העיקר שאני אהיה מאושרת...

אבל כמובן שאני לא יכולה להיות אופטימית ולקבל את זה...אני תמיד תמיד יחפש את הרגע בו הוא אולי יעשה איזו

פשלה..ימעד, יפגע בי,

גם אם אין לזה שום הצדק...אבל ככה זה...ככה זה כשאתה מפחד שמשהו טוב יהרס לך...אז אתה במקום

להנות מהטוב הזה...אתה מחפש בו את הרע ומפספס הכל....

אולי אני מפגרת אולי אני לא יודעת להעריך מספיק....ואולי אני פשוט מאוהבת ולא רוצה לאבד

את הדבר הכי יקר לי...את הדבר שמשלים לי את הלב בכל כך הרבה מובנים...

בכל מקרה...סתם רציתי לחלוק איתכם את זה...