"הכל יכול להיות פשוט, אם לא תסבך את זה." |
| 3/2009
סוף לסיפור
"את יוצאת?" שאל אותה הקול מהטלפון.
היא העירה אותו, "אני צריכה ללכת" היא אמרה לו. הוא חייך חיוך עייף כזה וביקש סליחה שנרדם. שניהם לבשו את הסווטשרטים, ואמרו כמה שקר בחוץ, וכמה חם מתחת לשמיכה.רגע לפניי שיצאו היא ביקשה ממנו לענות אם יתקשרו להגיד לה לצאת, ונכנסה לחדר האמבטיה. במבט זריז למראה היא ראתה שהאיפור מרוח והשיער מבולגן, מדי.היא אספה אותו במהירות וניגבה את הדמעה שהחלה לרדת במורד פניה. כשהיא יצאה הוא הסתכל וניסה להבין מה שונה בה.
הם יצאו החוצה והלכו במהירות, בניגוד לדרך שעשו בכיוון ההפוך לפניי כמה שעות, אותה עשו באיטיות מכוונת, נהנים מהצפייה לבאות. כשהגיעו לפנייה וראו את האוטו מחכה היא הרגישה משהו נשבר בה. היא רצתה להתחיל ללכת ממנו, אבל הוא היה כל כך הרבה יותר מהיר ממנה, כך שגם ככה היא הלכה כדי להדביק אותו.
הוא ואחותה החליפו כמה מילים, וכשהוא הלך ואמר "אני אתקשר" היא ידעה שהוא משקר, אבל חייכה וסגרה את הדלת בכל זאת.
כשהאוטו החל נוסע הוא הסתכל אחריה והבין פתאום מה היה השונה.
היא הפכה למושגת.
הדבר הזה, שגרם לו לרצות, נעלם.
בדרך הביתה, האחות דרשה לדעת פרטים.
והיא, בבכי חנוק סיפרה שהיה כל כך כיף, ושהוא כזה נסיך, שזו הרגשה כזו טובה אחרי שנתיים, ואיך היא תשמח כשהוא יתקשר.
למרות שהיא ידעה שלא, היא חיכתה.
["אל תלחצי עליי כל-כך חזק;
אני אברח;
כי את כל כך הרבה;
אני בסך הכל אחד."]
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
