"על פי הסיפור של כריסטופר בספר 'המשתה' של אפלטון, היו בעולם הקדום שלושה סוגי בני אדם," הוא אמר. "אתה מכיר את הסיפור?"
"לא מכיר," אני אומר.
"העולם הקדום לא היה מורכב מגברים ונשים, כי אם מגברי-גברים, גברי-נשים, ונשי-נשים. זאת אומרת שמהיסודות שכיום מורכבים מהם שני אנשים היה מורכב רק אדם אחד. וכולם היו מרוצים מהעניין וחיל בשלווה. אבל אז אלוהים לקח סכין וחצה את כל בני האדם לשניים. בדיוק רב, בדיוק לחצי. וכתוצאה מכך העולם הפך לעולם שיש בו רק נשים וגברים, ובני האדם חיים את חייהם, מסתכלים סביבם כל הזמן, מחפשים את החצי השני שלהם"
לפני חצי שנה, אם הייתם שואלים את אותי-של-אז, אני גם מצאתי את החצי השני שלי בעולם. אני-של-היום כבר לא מאמינה בזה.
זו לא הייתה בגידה כמו שכל אדם אחר יגדיר בגידה. זה האמון שלי שנבגד אבל לא הייתה מעורבת אישה אחרת, או גבר אחר.
זה יותר לכיוון השחיקה. שחקו אותי.
אני חושבת שהרגש שלי כבר לא יודע לעבוד טוב, כמו בלמים ששיחקו איתם יותר מדי בירידות והעליות של אילת, כמה שלא תלחץ הם כבר לא יעצרו לעולם. אז ככה זה אצלי, כמה שאני לא אלחץ אני לא יודעת אם אני ארגיש שוב.
זה די עצוב, כי לא קרה לי משהו טראגי, אהובי לא מת חלילה בתאונת דרכים או ממחלה שלא מצאו לה מרפא, הוא לא בגד בי עם החברה הכי טובה שלי, הוא פשוט היה שם. אבל הוא גם לא היה. וזה לא נגמר. אבל זה גם לא מתקדם, זה פשוט תלוי באוויר שבינינו. שנינו מרגישים את זה ושנינו מתעלמים מזה.
אנחנו מסתפקים בהיי-ביי של חברים מהתיכון. זה הדבר הכי מכוער שיכול לקרות לבן אדם.
אבל, הדבר שהכי מגעיל אותי בעצמי, הדבר שהכי מגעיל אותי באמת, הוא שיכול להיות שגבר אחר נכנס לחיים שלי, גבר מהסגנון של פעם, חוטב עצים שכזה, שהוא יודע לתלות לי את המראה בחדר בעזרת מברק בלבד כי יש לי ארגז כלים של בחורה שמכיל שאריות של ברגים מרהיטים שנקנו באיקאה, הוא כזה שתמיד מחמיא ותמיד יוציא לך את הכסא בשביל שתשבי עליו. גבר שאת יכולה בקלות לראות אותו אבא לילדים, מהסוג הטוב שהילד יכול להעריץ.
אבל התמונה היחידה שאני רואה בראש שלי כרגע? אותי מזדקנת לבד, בגלל שהמצבר של הלב שלי כבר לא מתניע.
בן אדם יכול לחיות כך בשקר?
אפשר לספוג אהבה מכולם אבל שלא תהיה לך טיפה לחלק לאחרים? אפילו לא לאמא שלך?
מהורהרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
