היהודי הנודד

לפני כמה שנים הייתי באימון מכין לתעסוקה מבצעית באיזה בסיס ליד בית גוברין. מכיוון שהחלק של התעסוקה שהייתי משובץ אליו היה השני, בסוף האימון שוחררתי זמנית ולקחתי אוטובוס לת"א. הקו לת"א טייל ברחבי השפלה הדרומית אבל גם נכנס לכיוון הרי יהודה ועלה להתנחלות בשם נגוהות. ההתנחלות הזו יושבת על חודו של הר יפיפה ואני זוכר שחשבתי כמה יפה שם וכמה מלאי תוכן ויופי חייהם של המתנחלים שם. בוודאי שיותר מלאי תוכן ויופי מחיי בת"א.

ההשקפה שלי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני לגמרי מושפעת משיקולים אסתטיים. הפלסטינים מכוערים, בגדיהם מכוערים, ילדיהם מכוערים, נשותיהם מכוערות, עריהם מכוערות. ההתנחלויות המבודדות לעומת זאת יפות כל-כך ומשלח היד של המתנחלים שם יפה כל-כך. הם איכרים, מגדלים צאן או גידולים אורגניים, קמים עם שחר, כשראשי גבעות יהודה ושומרון רק מבצבצים מתוך הערפל הסמיך, וחורשים את אדמת הברזל של הארץ. אלה חיים אמיתיים, חושניים לגמרי, בהם הריח, השמיעה והראייה משמשים לצורכיהם המקוריים, לא כמו אצל עירוניים מנוונים כמוני. אני מתעלם מקריית ארבע, חברון ושאר ההתנחלויות האולטרה-דתיות, כמובן. אלה התנחלויות מכוערות אנושית ופיזית והייתי שמח אילו היינו מפנים אותן. אבל ההתנחלויות המבודדות בראש ההר ובגבו הן יופי צרוף ופינויין יפחית את שיעור היופי בעולם. אני לא יודע לגבי מידת הצדק בעולם, אבל מידת היופי תיפגם.

מבחינת הטמפרמנט שלי והשקפת העולם שלי אני כנעני לחלוטין. מצער אותי שהאופציה הזו, כזרם פוליטי, התאיידה לגמרי בהותירה אחריה רק משקע דק של כתבים וזכרונות. כמוני גם הכנענים היו עירונים שדמיינו חיי איכרים אוטופיים. אם כי במקרה שלהם אלה היו בעיקר הערבים. הזרם הפוליטי הזה התפוגג מפני שהיה לא תכליתי, הוא התמקד בשירה ובפרוזה, באמנות פלסטית וביופי היסטורי ולא במאוויהם של בני האדם הרגילים. גם אני לא מתעניין במאוויהם של בני האדם הרגילים וגם אני איני תכליתי. עד גיחוך.

אני חי בעולם אפלטוני של ייצוגים ואידאות וסמלים. בעולם הזה התנועה הציונית המחברת נתק של 2000 שנה יפה יותר מכפריהם המכונמים של הפלסטינים. בעולם האפלטוני שלי העובדה שבמאות כפריהם של העברים מלפני 3000 שנה אין ולו עצם חזיר אחת – ורק אלוהים יודע למה בחרו להחרים דווקא את החזיר – מטילה עליי מחוייבות. 3000 שנה הם חמישה אחוזים בערך מזמן קיומו של המין שלנו. כלומר, העברים לא אוכלים חזיר פרק זמן מקרוסקופי מבחינת קיומו של האדם על פני הפלנטה הזו. וזה אובססיבי לגמרי וכמו כל תכונה אובססיבית זה מלא חן. ובעולם האפלטוני שלי זכותם של המתנחלים בשילה על הארץ גדולה לאין שיעור יותר מזכותם של הפלאחים הפלסטינים. הראשונים הם נצר לזיכרון היסטורי ממושך, האחרונים הם סתם פלאחים מסכנים שבמקרה גדלו פה. גזל אדמה הוא מכוער, אבל בשקלא וטריא הכללי של היופי בקוסמוס הוא מתבטל לעומת היופי של הדהוד העברית המחודש בשילה ובענתות.

מתוך ארבעת המקורות המרכיבים את התורה – היהוויסטי, האלוהיסטי, הכוהני והדויטרונומיסטי – שלושה נכתבו בירושלים ואחד, האלוהיסטי, נכתב בשילה, כנראה. לא הרבה נותר כיום בשילה מאז ישב שם ארון הברית וקשה לדמיין את הכהן הקדום יושב שם וכותב בשצף-קצף את אמונתו לאור מנורת שמן. אבל זה היה וזה מדהים שזה היה. אותי זה מדהים לפחות. אני מאוד מזדהה עם ארבעת הסופרים של התורה. ארבעתם היו פנטזיונרים ואובססיביים. גם ירושלים וגם שילה בהם נכתבה התורה היו כפרים עלובים, נעוצים בדד בהרי יהודה המטורשים, משקיפים על מדבר כתום ולוהט, אבל בדמיונם של הסופרים האלה אלוהי הקוסמוס כולו, אלוהים רתחן וקפדן וקפריזי, בחר דווקא אותם, את עמם, את שפתם ואת ארצם לייצג אותו. כשרואים את השרידים העצומים שנותרו ממצרים העתיקה ומאשור ובבל, וכשמשווים אותם לעיי החורבות עלובים שנותרו מכפרי יהודה, מבינים כמה עמוקה הייתה הדלוזיה שבה היו שקועים הסופרים היהודאים. הם סבלו כולם מהפרעה טורדנית כפייתית וחיו את חייהם מתוך דלוזיה של גדולה. ואני לא חושב שיש משהו שמתאר את חיי טוב יותר.

(המשך יבוא)