היהודי הנודד

שני פרדוקסים ברורים. האחד, ככל שגדלה מידת החירות שלי – כלומר, ככל שאני משתחרר ממסגרות חיצוניות – כך מתפוררת הזהות העצמית שלי. השני, עם הזמן וככל שאני כביכול מכיר את עצמי יותר, כך מתפוררת הזהות העצמית שלי.

הפרדוקס השני מעניין במיוחד: אין שום ספק שהזהות שלי הייתה מגובשת יותר בגיל עשר מאשר עתה. ולמרות שאצלי, בגלל אופי העלה נידף שלי, זה מתבטא בקיצוניות, אני חושב שאולי זה אצל כולם ככה.

בייאושי אני מחפש זהות. אז אני מטיל את עצמי על זכרונות מהעבר ועל הארץ. ארץ-ישראל כולה בשירות הזהות המתפוררת שלי. אבל אני צריך משהו להיאחז בו ושני אלה היחידים שנותרו. באין אישה, בית, עבודה, ילדים, הצלחה מקצועית, אני מתפורר לחלוטין.

שירות המילואים של שבוע שעבר רק פורר עוד ועוד חתיכות. עבורי, כל שירות מילואים הוא התמודדות מול השירות הסדיר ומה שהייתי בו. רק אצלי זה כך, כמובן. אצל האנשים הנורמלים שירות מילואים הוא רק שירות מילואים – משהו שצריך לעשות בתור חובה אזרחית. אני חושב שבתקופת השירות הסדיר הזהות שלי הגיעה לאיזשהו שיא. הכול מתערבב מאז, ריח הדיזל מהנגמ"ש, הטלפונים בשבתות לטלי, האמ-16, הצללים על המדבר שמתארכים ומתארכים עד שמגיע הלילה המקפיא, המאבק להחזיק את המפה ביד אחת ואת האמר"ל ביד שנייה ואיכשהו להבין איפה אנחנו בכלל, המדריכות שאיתן שכבתי ובעיקר אלה שלא, הילה הדתייה שלא רצתה אף פעם למרות שעשיתי הכול, והחושך המוחץ אחרי שקיעת הירח. וכל זה יושב עליי במילואים, מעיק עליי. מה אני עושה עם זה בכלל. באמת, מה עושים עם הזכרונות האלה בכלל? והמדריכות עכשיו חצי מגילי.

רק אני מתעסק בדברים כאלה. זה קשור לעובדה שהכול אצלי סמלים וייצוגים ואידיאות. אצלי, המציאות תפקידה לסמל משהו, לא להיות מה שהיא בעצמה.

אני זוכר שבטירונות יחידה היינו מתחלקים לשתי כיתות ועושים תרגילי כיתה זה אחרי זה, באופן מעגלי, לאורך שעות. ופעם אחת, כשמילאתי מחסניות לקראת התרגיל הבא, הרמתי את הראש והחיילים של הכיתה האחרת פתאום נראו לי... חיילים. מרחוק, עם הדי פקודות ההסתערות וענני החול הקטנים מסביב למטרות והריצה ביישור קו, הם פתאום לא נראו לי טירונים כמו שעד אז חשבתי עליהם, אלא חיילים. כלומר, ייצוג של חיילים. עבורי, הכול היה ייצוג. הנגמ"ש היה ייצוג של נגמ"ש. האמ-16, ייצוג של אמ-16. המסעות, ייצוג של מסעות.

אם יש דמות שאני בכל זאת מזדהה איתה, זה ה"הלך" שעליו היו כותבים משוררים בשנות השלושים. למשל, “בלילות הסתיו" של דוד פוגל:

בלילות הסתיו נופל ביערים

עלה לא נראה

ושוכב דומם

לארץ

בנחלים יקפוץ הדג אל המים

והד נקישה לחה

יעל באופל

במרחק השחור נזרעות דהרות

סוסים לא נראים

הנמסים והולכים

כל אלה ישמע ההלך העייף

ורעד יעבור

את בשרו 

אם אי פעם היה שיר מושלם בעברית, זה זה. אלתרמן במיוחד אהב את ה"הלך". ואני זוכר שכשהייתי עם מירב, ועוד לפני זה עם הדר, והייתי קורא את אלתרמן אצלן, הייתי לועג ל"הלך" המטאפורי והלא ברור הזה. תמיד יש איזה פונדק, תמיד יש איזו דרך, תמיד יש טבע, ואיכשהו תמיד גם ההלך שם, מסתובב באופן חסר פשר בעולם. מי הוא בכלל ההלך הזה? מאיפה ולאיפה הוא הולך כל הזמן? זה באמת נלעג. אבל עכשיו אני חושב שאני מבין אותם, את אלתרמן ופוגל וגולדברג, עם ה”הלך” ההוא. ל"הלך" אין זהות משלו. הוא רק קולט את זהויותיהם של אחרים. של לילות הסתיו, של העלים הנופלים ביערים, של הדגים בנחלים, של נקישת הפרסות.

אבל ה"הלך" הוא רק סמל ובעולם האמיתי האגו שלי דורש זהות אמיתית. מה מספרים לאנשים כשהם שואלים “מי אתה?”. אין לי כלום להשיב ואין לי כלום להציג.