היהודי הנודד

מישהו בבית קפה שלה, בטח הבריסטה, בחר בספרייה "שירים מ-1993" או משהו כזה, כי פתאום היה שטף של שירים מאז. וזה נסחב איתי כל הערב. אז אחרי זה, במיטה, כשזה המשיך לרדוף אותי, שמתי את "שחיית לילה" ביוטיוב ורציתי לספר לה איך שכשגרנו בארה"ב, בלילות, כשהייתי כותב מכתבים או מכין שיעורים או קורא, הייתי שם את הדיסק שלהם במערכת, ומעביר לשיר הזה, דווקא לשיר הזה, שלא כל-כך אהבתי אבל כנראה הנוסטלגיה שבו דיברה אליי, ואז מביט בבבואה של עצמי בחלון שמעבר לשולחן הכתיבה. וכשחזרתי למיטה, רציתי לתאר לה את החדר ההוא, עם שני המזרונים שעליהם ישנתי, מונחים על הרצפה אחד על השני במקום מיטה והשטיח הכתום, והמחשב עם המסך הכתום גם הוא, והמדפסת סיכות הרעשנית שהייתה מתחת לשולחן. אבל כשראיתי אותה, קופאת מתחת לשמיכה, מביטה בי בחושך בעיניים קצרות-רואי, זה הרגיש פתאום פאתטי לדבר על הזכרונות האלה. גם בגלל החדר הנוכחי, חסר זכרונות ועלוב כמו כל החדרים בחיי החל משלב מסויים, וגם בגלל שידעתי שבשבילה 1993 לא באמת קיימת, היא הייתה בת שנתיים בערך, אז מה בדיוק מה יש לספר לה? מה? זה הרי אדיוטי, אבוד, בזבוז של מילים ואנרגיה. אז רק סובבתי אותה שתשכב על הבטן, מתעלם מהרטינות שלה שקר, והסתכלתי לה על התחת ואחר-כך פתחתי אותו והסתכלתי איך הוא מתחבר לה לכוס.

בבוקר היא לקחה את השיער המשיי שלה ואת המעיר עור הזעיר והלכה  ואני יצאתי לרכב הלוך חזור בפלורנטין. אלוהים, אני כל-כך שונא את השכונה הזאת. עם המהגרים האפריקאים שמדברים בסלולרי בכל פינה, כי בדירות שלהם יש עוד 20 כמוהם ואין להם פרטיות, ועם הבחורות המבוגרות מדי מכדי להיות מגניבות אבל כל-כך רוצות וכל-כך מרתיעות אותי, ועם הציורי קיר המציקים, ועם הטינופת בכל מקום. ונזכרתי בפעם אחת, זה בטח היה באביב-קיץ 1994, לקראת החזרה לארץ, השמש יצאה וסוף סוף התחיל להפשיר, והלכתי לטייל ברחובות. ואני זוכר שלבשתי את המעיל הגדול שהיה לי, הוא עדיין אצל הוריי, ושצעדתי על הקרח שעדיין נותר איפה שהכביש פוגש את המדרכה. ואני זוכר כאילו זה היה אתמול את תחושת ההימעכות של הקרח מתחת לנעליים שלי ואת רעש החריקה של הגומי על המים הקפואים ואת דשא הפרברים האמריקאי שעל המדרכה לצדי. ועכשיו בפלורנטין, מטונפת ושנואה, לחרדתי הבנתי שהזכרונות האלה הם הדבר היחיד שיש לי.