היהודי הנודד

התשובה הנפוצה ביותר, יש להניח, היא שהקהל צמא החידושים פשוט התרגל ליצירה של אמן מסויים והתחיל להשתעמם. או שהשתנתה האופנה ואיתה גם הטעם ביצירות אמנות. בי מנקר החשש שהתשובה הרבה הרבה יותר פסימית- מעיינות היצירה פשוט יבשים. אבל אני מייד מפצה באמירה אופטימית- מעיינות היצירה לא יבשים מעצמם, האמנים אשמים. כי, לדעתי, הסיבה העמוקה לדעיכת האמנים עם התבגרותם היא ההתנתקות ממאגר היצירה שלהם שהוא- החיים. ברגע שאמן מתפרסם, הוא מייד נתפס ע"י סביבתו כאמן ואח"כ גם בעיני עצמו, ואז מפסיק לחיות את חייו הרגילים, אלה שנתנו לו את ההשראה ליצירתו, והופך לאמן במשרה מלאה. זו מכת מוות ליצירתו. לכאורה, זו שאיפתם של כל האמנים- להפוך לאמנים במשרה מלאה, שרק יוצרים בלי הצורך בחיים "רגילים"- אבל אני טוען שזו בדיוק הנקודה שבה אמנים מכשילים את עצמם. אמנות במיטבה, בניגוד לקונספט הרווח בתרבות המערבית, משקפת את החיים. ברגע שאמן מתנתק מחייו הקודמים בגלל הפרסום שזכה לו, שמאפשר לו להיות אמן בפול טיים ג'וב, הוא באופן פרדוקסלי מאבד את האפשרות ליצור משהו בעל משמעות. כי אמנות לשם אמנות (כמו למשל זו שמלמדים באוניברסיטה) היא פיקציה שעובדת על ריק. זו הסיבה שכשקובי אוז עבר לגור במתחם הבימה הוא לא היה יכול יותר לכתוב שירים כמו ה-"תחנה הישנה", הוא פשוט לא ביקר יותר בתחנה הישנה, כי כבר היה לו כסף לאוטו. שלום חנוך שעזב את הקיבוץ התנתק מערש יצירתו, הגורם המתסיס והמעורר ליצירה נעלם, ומה שנשאר זה בן-אדם מוכשר ללא סיבה אמיתית לעשות אמנות חוץ מאיזושהי מחוייבות שהוא חש, כי הרי הוא "אמן". ברגע שפול סיימון הפסיק להסתובב בעולם עם הגיטרה ועם קת'י שלו, הפסיק לשאוב חומרים ליצירתו מתוך חייו האמיתיים, ברגע ההוא כתיבתו והלחנתו חדלו להיות אותנטיים וההצלחה דעכה גם היא. בשנייה שרנואר הפסיק לצייר את הטבע מתוך דחף פנימי והתחיל להסתכל על עצמו בחשיבות עצמית מוגזמת אז גם הפכה יצירתו למנומנמת ומשעממת. סופרים סובלים מהבעיה הזו באופן אקוטי במיוחד. בתחילה הם כותבים על חייהם שלהם או על חייהם של אחרים מתוך בעבוע ותסיסה פנימית. התוצאה, במקרה כזה, היא כתיבה משובחת, כי כדי לכתוב טוב סופר בסה"כ צריך להגיד בכישרון את מה שכולנו מרגישים. אבל אחרי הפרסום המיוחל יכול הסופר להפסיק לעבוד בקיבוץ (אם הוא עמוס עוז) אן להפסיק לעבוד בעיתון (אם הוא יהודית קציר) או להפסיק את מה שלא עשה עד אותו פרסום ולעבור לעבוד על ספריו ורק על ספריו. ואז, כמעט תמיד, ספריו הם או קטסטרופה או חזרה ברוטלית על הספר הראשון. גלומה כאן דילמה לא פשוטה, כי כל האמנים יוצרים בסופו של דבר כדי לזכות באיזושהי הכרה, אבל אותה הכרה, אם היא תולשת את האמן מחייו, מייבשת את מעיינות היצירה שלו. אמן חייב להיאבק נגד הנטייה הטבעית שלו עצמו להפוך ליוצר שאינו עושה דבר מעבר ליצירתו.

תוספת קטנה:
איך בכלל מגיעים ליצירה של משהו ? התהליך, לדעתי, מאוד פשוט. צריך לדחוס עוד ועוד גירויים למוח- טיולים, ספרים, סרטים, אנשים, מוזיקה, עיתונים, עבודה- ואז באיזשהו שלב המוח עולה על גדותיו ויצירה מתחילה לזלוג החוצה מעצמה. המוח מערבב ומערבל את כל הגירויים החיצוניים יחד עם הגירויים הפנימיים , מתקבלת מין עיסה, וכשיש עודף ממנה היא פשוט יוצאת החוצה באופן טבעי. לכן, ישיבה בבית באפס מעשה בציפיה שתנחת עליך המוזה היא מתכון בטוח לאנטי-יצירה.

קפה טורקי

מילים: יעקב רוטבליט

לחן: מיקי גבריאלוב 

הבטיח לשלוח שירים למוסף,
אבל אין לו כוח, לא בא לו עכשיו.
נסגר לו בחדר, ספר עד שלוש,
הוריד את הסוודר, שבר את הראש.
פתח את הדלת, חלם על נשים,
קיבה מקולקלת ושקט נפשי.

אז תשתה קפה טורקי ותתעורר,
אתה המשורר.
אז תשתה קפה טורקי, זה עולמי
אם לא תשיר, אז מי ישיר, אז מי?

חשב על בלדה לארץ אבות,
נפשו בו רעדה, נזכר בחובות.
תמיד הם קוראים לו נושא הבשורה,
אבל משלמים לו לפי השורה.
הרכיב משקפיים לקרוא בעיתון,
כסס ציפורניים הביט בשעון.

אז תשתה קפה טורקי...

נגע בקרחת ולא האמין,
נכנס למקלחת לקח אספירין.
אשתו מפהקת, ראשה על הכר,
ישב לו בשקט, הביט בנייר.
מדוע לא בא לו, חשב שיבכה,
כי מה זה היה לו, העם מחכה...

אז תשתה קפה טורקי...