היהודי הנודד

שירה כל-כך הרבה יותר טובה מפרוזה, איך לא שמתי לב לזה קודם ? הפרוזה מתה. היא לא מתאימה יותר. כוכבה דרך באירופה בתחילת המאה ה-17, בקונטקסט תרבותי שונה לחלוטין משלנו, היא עברה שינויים וטלטלות סגנוניים ותוכניים, אבל שרדה עד היום כמלכת הכתיבה היצירתית. אבל פרוזה, מעבר לכל הפומפוזיות שסביבה, היא לא יותר מאשר סיפור. ובשביל סיפורים תמיד היו ותמיד יהיו דרכים טובות יותר ממילים. ליוונים ולאנגלים אלה היו מחזות, עבורנו אלה הם סרטים. הפרוזה מתה, וישרדו רק צאצאיה הזולים- רומנים למשרתות (שהיום נקראים "סיפורת נשים"), ספרי ריגול ומתח להעברת הזמן לאנשי עסקים קהי רגשות, מדע בדיוני ופנטזיה, ז'אנר השיפור האישי ("באדולינה", "האלכימאי" ודומיהם) ונובלות פשוטות ותוססות מהסוג שהיום כותב מישל וולבק. תמה תקופת שלטונם של סרוואנטס, טולסטוי, ג'ויס, פרוסט וס.יזהר. את מי מעניין היום לקרוא רומני ענק שמתפרשים על פני מאות ואלפי עמודים ? זה היה טוב לזמן אחר ותקופה אחרת.

השירה עתיקה כימי התרבות עצמה. מ-"שיר השירים" ועד "את אינך יודעת" של שאול טשרניחובסקי. מ-"שירת דבורה" בעמק יזרעאל ועד שירת לאה גולדברג ברחוב ארנון בתל-אביב. מקינת דוד על יהונתן ועד "האיש ההוא" של נתן יונתן. לעומת הפרוזה האיטית, הנמרחת וחסרת הסיבה, השירה מהירה ופועמת, דוחפת לך רגשות גולמיים ישר לפרצוף. כמה שורות צריך בשביל להגיד מה אתה מרגיש ? עשר, עשרים. בטח שלא מאות עמודי הפרוזה. שירה נכתבת כמו חיינו, בפרצים קצרים של אנרגיה וברגעים של תובנה והתבוננות, ריגשה והתרגשות, מטיחה בך את מה שהרגיש הכותב כמו קורנס, כמו סנוקרת, לעומת הפרוזה שהיא כמו דגדוג. לא ברור מדוע דעך כוכבה בעשורים האחרונים. אולי זה ההרס שממיט בית הספר בהתייחסותו המכנית והסטרילית לשירה, אולי זה המוניטין האינטלקטואלי שרכשה לה, ואולי סתם נדמה לי שדעך כוכבה, היא תמיד הייתה שם, ופשוט הייתי צריך קצת להתבגר בשביל להבין את קסמה. אבל מעתה ואילך השירה תתחזק, תצבור פופולריות ותשאיר באבק את הפרוזה האנכרוניסטית. לא השירה המנקדת עצמה לדעת במדורי סוף-השבוע תתחזק, אלא השירה שאינה מתחכמת, שאינה מתיפייפת ותופסת תחת, שירה פשוטה וקצבית שמעבירה תחושות למילים. לא השירה שנקראת בערבי שירה תתחזק, כי הרי האינדיבידואליות זה כל העניין פה, אלא זאת שנקראת לבד ברגע של דכדוך. יכול להיות שחריזה תיעלם כליל, יכול להיות שהמקצב יהיה חדש, יכול להיות שהמילים יהיו יומיומיות, אבל זו תהיה שירה לכל דבר ועניין והיא תנשל את הפרוזה ממלכותה. מתחילה תקופת שלטונם של גתה, קרואק ואלתרמן. מת המלך, יחי המלך.

רק צריך להסתכל על מי כותב סיפורת ומי כותב שירה בשביל להבין את ההבדל. סופרים תמיד חיים חיים מיושבים, בבורגנות מרובעת, מתרחקים לפינות נידחות כדי ליצור, ונשואים באושר לאישה אחת. ראו אצלנו, לדוגמה, את עמוס עוז, א.ב. יהושע ודוד גרוסמן (או יותר חדש אמיר גוטפרוינד), כולם נוטפים בורגנות שבעה, כותבים מניפסטים פוליטיים ומעורבים חברתית, ובכלל משדרים מין יורמיות שכזאת. משוררים לעומתם חיים בסערה, מורדים תמיד, בתנועה תמיד, סמים, אלכוהול ובגידות, חיי יצר ונדודים, מואסים בחברה ובזים לה, מתרחקים מפוליטיקה ומעדריות בכלל. ראו אצלנו, לדוגמה, את נתן זך, יהונתן גפן, יונה וולך ודוד אבידן, כולם סוערים ומרירים, בודדים ואוהבים, כשרוניים וכועסים. שירה ופרוזה הן רק בבואות של כותביהן, וכל המוסיף גורע.

פריחתם של הסיפורים הקצרים, ועוד יותר מכך פריחתם של הבלוגים, מהווה, לדעתי, את האינדיקציה הראשונה למהפכה שבדרך. כי אנחנו אוהבים לקרוא משהו קצר וחזק שמתוכו משתקפים דברים שאנחנו יכולים להזדהות איתם. הכתיבה הלקונית מבחינת מלל, אבל העשירה מבחינה רגשית ויצרית היא הדבר הבא, כי רק בה אנחנו יכולים להתאהב. באופן אישי אני שם לב לכך כשאני כותב. אני לא מלטף את הדף כשאני כותב, אני מרגיש שאני הולם בו, כאילו אני מנסה להמם אותו. אני נותן לרגש לצוף ואז חובט אותו אל הדף בכל הכוח, לפני שיברח. כתיבה שאינה כזו לא נותנת לי כלום, היא הופכת לטכניקה גרידא. כתיבה שאינה כזו, היא בעיני חסרת כל ערך ומשעממת. ככה היא הפרוזה, ארוכה ומשעממת גם אם היא עטופה בטכניקה משובחת. אבל אנחנו דור המדבר, לא ידענו שירה באמת ולכן אנחנו מהססים, כותבים במין שעטנז של שירה, פרוזה ופובליציסטיקה. ממשיכינו כבר יסתכלו על פרוזה באותו תימהון שבו אנחנו מסתכלים על ספרי פילוסופיה יווניים או מחזות שייקספיריים- פשוט לא יבינו איך אפשר לקרוא את הדבר המשעמם והאיטי הזה.