היהודי הנודד

חגיגות רבין בעיצומן- הכיכר מתמלאת ב-100,000 איש, טקסים באוניברסיטה, שידורים מיוחדים בטלוויזיה. אני לא כל-כך מתחבר, אני חייב להודות. גם בגלל שאני מתקשה להשתתף בדברים המוניים וגם בגלל, אני בוש להודות, שהרצח לא נחרט אצלי בזיכרון כמשהו יוצא דופן. אולי בגלל שהייתי חייל, כשרבין נרצח. המדינה געשה וסערה, ילדים הדליקו נרות והתייפחו, העולם נדהם, היה ברור שהכול משתנה ושההיסטוריה סוטה ממסלולה, אבל אנחנו רק מתחנו רשת הסוואה בין הנגמ"שים, שיהיה צל, אכלנו ענבים שהביאו מהבסיס ודיברנו כמה דקות על הרצח ומשמעותו. אחר-כך חזרנו להתאמן. זה כל מה שאני זוכר מהתקופה ההיא.

כשהסתכלתי על חינגת הברברת המליצית והמתיפייפת של כל מיני חברי כנסת ואנשי ציבור, נזכרתי בסיטואציה מסוף "חוות החיות", כשהחזירים יושבים לאכול מסביב לשולחן בעל האחוזה שגורש, ולפתע נדמה לחיות האחרות שמציצות מבחוץ שלא חזירים סועדים שם את ליבם אלא אותם בני אנוש שחשבו שגרשו לעד. לי קרה ההיפך, במקום בני אנוש מדברים מעל בימת הכנסת או לתוך מיקרופונים ומכשירי הקלטה, ראיתי רק חזירים. חזירים זקנים, נוחרים ומתפלשים בבוץ וברפש. שמעון פרס, בצביעות שלא מפסיקה להדהים אותי, מדבר שוב ושוב על "השותפות" שהייתה לו עם רבין, ואני רק זוכר שרבין תעב את רודף השררה הזה בכל נימי נפשו. שאול יהלום, זחוח ודשן, שפתיו נוטפות שומן, גרגרן וחזירי גם בהתבטאויותיו, מתנפל על כל עיתונאי משוטט. יוסי שריד, צדקן ומסוגף, משוכנע, משוכנע במאה אחוז, שהוא ממשיכם הישיר של אליהו, עמוס ויחזקאל, בעיניו להט נביאי וכל התנהלותו כשל צדיק מעונה ויודע כל. אריק שרון, רחמיו נכמרים עתה על פושע עלוב בעודו מפקיר בן-אדם שנשבה במלחמה שהוא עצמו יזם. כאילו לא עברו יותר משלושים שנה מאז "חיסל" במו ידיו את הטרור בעזה, כאילו לא עברו יותר מעשרים שנה מאז שיצא להשמיד את תשתיות הטרור בלבנון, הוא ממשיך להטיף להרוס את תשתיות הטרור, בדוגמטיות שלא הייתה מביישת את קאטו הזקן. ככה זה כשאת השכלתך אתה רוכש מאחורי המחרשה וכוונת הרובה.

כולם נדמו לי כחזירים זקנים, פולטים שברי סיסמאות מפה ושיירי אידיאולוגיות גרוסות משם, נוברים ונוחרים, גסים ודוחים, ובעיקר זקנים, כל-כך זקנים ותלושים. וכל הזמן רק חשבתי על זה שאומות גוועות בוחרות להן מנהיגים קשישים לעמוד בראשן, כמו המרשל פון-הינדנבורג ברפובליקת ויימאר. זה שלב הייאוש האחרון של אומות, הן מטילות את יהבן על זקן מאובן (לנו יש אפילו שניים- שרון ופרס) שבמחשבותיו ורעיונותיו המסתיידים ייקח אותן באיטיות לאבדון. אומות שתקוותן בזקנים כאילו מודות בחוסר תקוותן.

וכל זה דישן והשקה את זרע הבדלנות אצלי, שנבט לא כל-כך מזמן. מתי הוא נזרע אצלי אני לא יודע, אבל התאהבתי במילה וברעיון. אולי זה קשור לכמיהה לאמריקניות שענת אומרת שיש בי, האמריקאים הרי בדלנים מטבעם, מחייהם הפרטיים ועד חייהם כאומה. המיאוס והמשטמה לכל הטימטום מסביב הותירו לי רק את הבדלנות כפתח מילוט. כמו האמריקאים הראשונים, שהחליטו שהיה להם די מהטירוף, הרקב והכסילות שפשו בעולם הישן, גם אני רוצה להימלט לעולם חדש, שמנותק מהישן באוקיינוסים משני צדדיו. אני מסתכל על הזקנים הטיפשים שמנהלים את העניינים אצלנו ואצלם, שמובילים מאיוולת לאיוולת גדולה ממנה, ולא מרגיש את הצורך "לצאת ולהשפיע" כפי שמטיפה המנטרה הדמוקרטית הנדושה, אלא להיפך, רק מרגיש את הצורך להסתגר ולהתבדל מהמשוגעים שבחוץ. כמו האמריקאים שעד מלחה"ע ה-II עשו הכול כדי לא להתערב בשטויות האלימות של האירופאים. נמאס לי להיות פיון כשגנרלים מזיזים סיכות על מפות. הבדלנות האישית שלי, שהולכת ומתפתחת, היא איזשהו סוג של קריאת ייאוש, אבל גם איזשהו סוג של קריאת עצמאות, איזשהו מרד פנימי שלי נגד האינדוקטרינציה שכולנו עברנו. יותר מכך, אני יודע שהבדלנות הזאת, שאני בונה באיטיות ומופתע כל פעם מחדש מעוצמתה, היא בעצם הצעד הראשון שלי החוצה מהארץ הזאת.