היהודי הנודד

אחרי כל התארים שהתחלתי, אחרי כל הספרים שקראתי, אחרי כל המחשבות על הטבע ועל האדם, אחרי כל האמביציות ואחרי כל האספירציות, אחרי כל אלה מה שאני באמת רוצה להיות זה מוסכניק. לקום בבוקר רגוע, לנשום את השמש, לפתוח את הגראז' ולעשות לעצמי איזה שחור קטן שיתחיל ת'יום. עבודה פשוטה, עם הידיים, שדורשת מיומנות אמיתית, לא כמו העבודות חארטה שאנשים עובדים היום. להתעסק עם בוכנות ותמסורות, להבין את כל השסתומים במנוע וגלגלי השיניים בהילוכים, לסדר יחסי העברה ולכוון פעימות, ללכלך את הידיים ולאהוב את זה, כי בזיעת אפיך תאכל לחם. הפסקות צהריים באיזו מסעדת פועלים או אולי סתם סנדביץ' מהבית, לתת לכל יום להיות כמו זה שלפניו, לתת לזמן להיפרש ולהיות סתם עוד בן-אדם מתחת לשמיים.

כשחזרתי מדרום אמריקה והיו לי אנרגיות לעשות הרבה דברים, חיפשתי קיבוץ שמוכן לקבל אותי כמתלמד במוסך שלו תמורת חדר ואוכל. הם לא ידעו איך לאכול אותי, חלקם היו בטוחים שאני איזה כריש נדל"ן שמתכוון לגזול מהם את אדמותיהם היקרות. מובס אבל לא נואש התקשרתי ל"מקס פיין" בת"א ובררתי לגבי לימודי ערב של מכונאות, המזכירה שם הבהירה לי שמדובר על שבע שנות לימוד, אבל המליצה שאתקשר למשרד העבודה והרווחה שם נותנים קורסי הכשרה מקצועית גם במכונאות. במשרד העבודה והרווחה סרבו בכלל להקשיב לי מרגע ששמעו שיש לי תואר ראשון והפנו אותי ללשכת אקדמאים. בסוף הלכתי למוסך מיני מיינור איפשהו בדרום תל-אביב. נכנסתי קצת נבוך, מרגיש לא שייך, והצעתי לבעל המוסך שאעבוד כשוליה כמה שעות כל אחה"צ, חינם אין כסף, רק כדי ללמוד את המקצוע. בעל המוסך היה תימני נמוך כזה, עם מין אפרו מלבין בקצוות, ושתה קפה שחור מכוס עבה. הוא חשב קצת, לקח כמה לגימות מהקפה ואז אמר, "לך, לך לאוניברסיטה" ובזה סיים את העניין. הסתובבתי והלכתי, מבין שכמו בהודו של שיעורי גיאוגרפיה בכיתה ו', גם בארץ יש קאסטות ומי שגדל בכרמל פשוט לא יכול להיות מוסכניק. נרשמתי לתואר שני מייד אחר-כך.