היהודי הנודד

יותר ויותר מתחוור לי, שזה או שאתה חי את החיים או שאתה כותב על החיים. זה Mutually exclusive, הכותבים והעושים הם פשוט קבוצות זרות. כתיבה טובה נובעת מתשוקה למשהו, ותשוקה שמומשה אינה קיימת יותר, ומכאן שאינה יכולה להביא ליצירה וכתיבה. זה מותיר רק שני סוגי כתיבה טובה: כתיבה מייחלת לעתיד, כזאת שנובעת מתאווה למשהו שאיננו, וכתיבה מייחלת לעבר- כתיבה בדיעבד על מה שהיה, מתוך זיכרון, שפעמים רבות צובע ומקשט מה שהיה בזמנו דהוי ורגיל. כל כתיבה טובה מכל סוג שהוא- פרוזה או שירה או מה שלא יהיה- היא כתיבה מייחלת. כתיבה שאינה כתיבה מייחלת היא בהכרח חסרת רגש ולכן או שהיא שמאלץ (שירי אהבה דביקים, חסרי כל קשר למציאות רגשית כלשהי) או שהיא פובליציסטיקה -קרה ואנליטית- או  שהיא עיתונות- מדווחת בלבד. לכן, במובן מאוד מסויים, בשביל לכתוב טוב אתה חייב להיות לוזר. לווינרים אין מה לספר (רק כשהם זקנים, כשהכול הפך לזכרונות). כותב צריך לחלום, הגשמת החלומות היא גם סופם, לכן כותב שהשיג את מאוויו הפסיד את כתיבתו. ההתחוורות הזאת, שלחיות את החיים ולכתוב עליהם במקביל אינו אפשרי, כשלעצמה הייתה מכה לא קטנה עבורי. אבל מה שבאמת הפחיד אותי היה, שכשחשבתי על שתי האופציות, ועל זה שבהיותן מבטלות זו את זו עליי לבחור רק אחת, כבר לא היה לי ברור איזו אחת אני מעדיף.