היהודי הנודד

השבועות עוברים. כמעט בלי להרגיש הם מחליקים, לא משאירים נקודת אחיזה. אני לומד הרבה דברים חדשים, בסופו של יום אני יודע יותר על העולם מאשר ידעתי בתחילתו. אבל חוץ מהחומר האקדמי שהולך ומצטבר הכול עובר מהר מדי, שום דבר לא מתעכל, שום דבר לא נטמע. אחרי כמעט שנתיים שבהן הייתי מחוץ לזמן של האנשים הרגילים- מטייל, מסתובב, עובד מעט וקורא הרבה- חזרתי לזמן, ועכשיו השבועות חולפים מהר עם מטלותיהם. אני אוכל קורנפלקס בבוקר, אורז לעצמי איזה סנדוויץ', באופן מפתיע מצליח להיות מרוכז בשיעורים, פוגש מישהו שטיילתי איתו בדרום אמריקה, פוגש מי שהייתה פעם חברה של אחי, מנסה לחדש קשרים ישנים, מאוורר את עצמי בבית קפה איזה בוקר, יושב בפאב חמוד עם חברים, מכין שיעורי בית שבת שלמה, נהנה כשנעשה קר, מעביר לילה הזוי עם בחורה מתוקה בקומה ה-26 מעל תל-אביב, לא משקיע מספיק באחותי, לא משקיע מספיק בהורים שלי, מחפש דירה, יושב בקפיטריה, יושב בדשא בשעתיים חלון שיש לי, מדבר קצת בטלפון, לא מוצא זמן לטייל עם ברק, לא מוצא זמן לטייל לבד, רק מרפרף על הכותרות בעיתון, מכיר הרבה אנשים חדשים, כמעט ולא קורא- רק קצת בשירותים ואולי כמה דקות לפני השינה, דואג לכנרת, חוזר מיוגע הביתה אחרי יום ולא מצליח לאצור כוח לחשוב, הולך לישון מוקדם, לפני השינה מצחצח שיניים ומעביר חוט. כלום לא באמת שוקע, כלום לא באמת נספג, הכול מחליק לו, בלי להשאיר נקודת אחיזה.

יום רודף יום

מילים: משה לוי ויעקב רוטבליט

לחן: שמוליק קראוס ומשה לוי

ויום רודף יום, יום בא והולך לו,
מעשה יום ביומו ורק אתה יודע.
שום דבר לא ישוב,
שום דבר,
שום דבר לא ישוב עוד למקומו.

ואין עוד למי לחכות,
נשברו כל הכלים,
וכל המילים ריקות,
וכל המעשים טפלים.
והשמש הולך ובא,
והרוח בך לא קמה,
אם אינך מצפה לתשובה,
אז למה תשאל למה?

ויום רודף יום...

והזמן עושה את שלו,
הוא פשוט חולף, עובר.
פעם הוא כמו לאיטו,
ופעם הוא כאילו ממהר.
ואפשר לשאול שאלות,
ואפשר לתת הסברים,
אפשר נסתרות לגלות,
ואפשר לכתוב שירים.

ויום רודף יום...