היהודי הנודד

היא חוזרת אליו. לא שזה לא היה ברור מראש. איתו היא הייתה חמש שנים, ואיתי ? אפילו לא שלושה שבועות. "אני חוזרת אליו", ככה, במייל, אפילו בלי נקודה בסוף משפט. ואני – חסר אונים בוהה במילים. חושב לנסוע אליה, להופיע סתם ככה ולתבוע אותה חזרה אליי. חושב לכתוב לה מכתב. אבל יודע שזה חסר טעם. וחוץ מזה, יש לי כבוד עצמי מפותח מדי. היא תיאטם עכשיו, הדינמיקה מוכרת וידועה, כי הרי מהרגע שהחליטה, היא לא יכולה להרשות לעצמה להתחרט, אז עדיף להיאטם, זה מונע מחשבות. כל ההתלבטויות נעלמו, היא חוזרת למקום הישן והטוב, לשיחות המוכרות, לריח המוכר, לזוגיות השלווה והבטוחה. ועכשיו כולם יהיו מרוצים- כל החברים שלהם וההורים שלה- והוא יחזור לדירה, ושוב ירד על ברכיו וייתן טבעת, והפעם, כבר אין ברירה, היא תגיד כן. ומה רע ? הרי הוא אהבת חייה, ובכל מקרה לצאת החוצה בגיל 27, זה לא תענוג גדול.

היום זה יכאב לי. מחר גם. מחרתיים פחות. ובשבוע הבא יש לימודים ומבחן ואני אשכח. בסוף הזיכרון ישמר רק את הגרעין המתוק של מה שהיה. אולי ניפגש פעם ברחוב ואני כבר לא אזכור איך בכלל רציתי. נגיד שלום נבוך אחד לשני, הוא בכלל לא יבין על מה מדובר, אולי נחייך, אולי נביע התעניינות, אני פתאום אזכר בה ערומה אצלי במיטה.

"אני חוזרת אליו", ככה, בלקוניות אופיינית, אפילו בלי נקודה בסוף משפט. בלי הסברים, בלי סיבות- הם מעל לכוחה. וזה היה ברור מראש, ידעה שהוא יחזור, אז לא נתנה לי לטמא את מקדשם המשותף- הזדיינו רק אצלי, רחוק מחייה בתל-אביב.

ואני ? אני מתכוון לעזוב את העיר העצובה בה אני גר. אקח את כל הספרים, את המזרון ואת הלפ-טופ הישן ואברח מהעיר הזאת, עיר עצובה.