היהודי הנודד

דבר אחד, בן אדם יכול להיות בסוף רק דבר אחד. ואני עובר ייסורי גמילה מפוטנציאלים של מה שהייתי יכול להיות. מתייסר מכך שכבר לא אטרוף את העולם, מכך שכבר לא אהיה כוכב רוק או קולנוע, ושכבר לא אגור ביפן או אפילו באירופה, מכך שאני כבר מבין שלא יהיה לי רומן עם מלצרית ברומא ושלא אהיה סטודנט במנהטן או בלונדון, שכבר לא אהיה פליאואנתרופולוג או אדבר עשר שפות או אדע לצייר או מיליון דברים אחרים שרציתי, כשהייתי ילד או בן 17 או בן 22. לא שאי פעם האפשרויות האלו היו ריאליות, אבל הן היו שם, ובאיזשהו מובן הן היו עדיין אפשריות. אבל בן אדם יכול לחשוב רק מחשבה אחת בפעם, להיות רק במקום אחד בפעם, בן אדם יכול להיות בסוף רק דבר אחד, ואני מתכנס, משאיר מאחוריי אפשרויות שכבר לא יהיו. וזו, אני חושב, זו התהום האמיתית הפעורה בין גיל 20 לגיל 28- אלפי הפוטנציאלים עדיין מנצנצים מסביבי, אני עדיין רואה את אורותיהם, רק שעכשיו הם מתרחקים.

פתאום אני מבין למה אני כותב.