היהודי הנודד

עוז אלמוג הוציא עכשיו את "פרידה משרוליק"- אלף ארבע מאות עמודים על השתנותו של הישראלי מפלמ"חניק צבר ליאפי דובר עברית. זה חתיכת ספר- אולי אלמוג התקנא ב"ימי צקלג", יצירתו המונומנטלית (והקריאה יחסית באופן מפתיע) בת אלף ומאתיים העמודים של ס.יזהר, שהייתה ממגדירי אותו צבר מיתולוגי- אבל כל כך התענגתי על ספרו הקודם, "הצבר-דיוקן", שאין לי ספק שאהנה לקרוא אותו, על כל מאות עמודיו.

אינני סוציולוג ובוודאי שאיני מסוגל להתחרות בניתוח סוציולוגי מקצועי שנכתב במהלך שבע שנים, אבל לא צריך להיות מקצוען בשביל לשים את האצבע על מה קרה לישראלים. כי משהו קרה להם. אני לא כל כך מבוגר, אבל אפילו לי נדמה שבימי ילדותי היה כאן משהו אחר באוויר. זה שדברים השתנו כאן זה ברור, נעשינו ארץ קטנה ואנשים בה הרבה, יש כאן מיליון עולים, יותר ממיליון ערבים, נעשה פה צפוף ולא הומוגני, ממדינה אולטרה אידיאולוגית הפכנו למדינה כמעט נורמלית (עד כמה שאפשר כאן), מערבית בשאיפותיה ובהתנהגותה הכלכלית והתרבותית. אבל, בעיני, השתנה משהו בסיסי הרבה יותר. בעיני, הישראליות איבדה תמימות שאיפיינה אותה בעבר. משהו לא מוגדר בדיוק שמכיל בתוכו טוב-לב, נאיביות, תום ופשטות, שהיה כאן באוויר פעם. אולי אני טועה, אולי זה לא באמת היה, אולי תמיד אנשים זוכרים את ילדותם בצבעים תמימים, אבל אני משוכנע שהיה כאן אחרת. אפילו יותר מזה, לפעמים נראה לי שהישראליות איבדה את התמימות הזו מרצון, מתוך בושה ומבוכה על איך שהיינו פעם, כמו מבוגר ששונא להיזכר בימיו הפחות מוצלחים והיותר חנניים בתיכון. אבל כל זה עדיין בסדר מבחינתי, אין איזו קדושה בתמימות כזו, אפילו להיפך, רק תמימות שכזו יכולה לסחוף עמים לטירופים בסגנון מלחה"ע הראשונה והשנייה, נאציזם, פאשיזם וקומוניזם. במובן מסויים, ההתפרקות לאינדיבידואלים ציניים ונהנתנים, בולמת אכזריות מאוד עמוקה שכנראה מקננת במין האנושי. הבעיה היא שהויתור על התמימות לא נעשה בואקום, כשהתמימות מתכרסמת, תמורתה נכנסים ניכור, שאיתו טיפוס כמוני הכי מתקשה להסתדר, ומין רוע ואטימות, שאני תמיד מופתע לגלות מחדש כמה השפעתם מרעילה.

אולי התמצית המרוכזת ביותר בעיני של הניכור והרוע האלה היא תרבות המועדונים הפורחת. אני לא רוצה להישמע נוקשה- אנשים רוצים להתפרק, להתפרע, לראות אנשים אחרים ואני מכבד זאת, אבל אני לא יכול להתעלם מההרגשה שהמועדונים האלה הם בדיוק איך שדאנטה דמיין את "התופת" שלו. זה מתחיל עוד בכניסה, בהשפלה שבהידחפות ובתחינה בפני איזה בריון ששומר על שערי הגיהנום, בידיו הכוח להחליט לשבט או לחסד. כבר שם מרחף לו מין אד של רוע מסביב. בתוך המועדון אפשר ממש להרגיש איך האד הזה מתעבה לרוע כמעט נוזלי. קומות קומות של חדרים אפלים, בכל קומה עינוי מסוג אחר, גרוע יותר מקודמו, ילדות צבועות בצבעי מלחמה, אנשים צווחים בהיסטריה, אנשים משתכרים, מתמסטלים, מקיאים, רעש בלתי נסבל ובלתי פוסק, עשן, בחורות בתוך כלובים עולות ויורדות מהתקרה, חושך מתחלף באורות מהבהבים בקצב שטני, צפירות איומות, צפיפות שמאיימת לחנוק, צחנת זיעה, צחנת אלכוהול, אלימות כבושה באוויר (ולפעמים לא כבושה- ראו מקרי האונס בשירותים לאחרונה). "התופת" עד לאחרון הפרטים. המקומות האלה הם רוע טהור וניכור מזוקק.

אבל זה לא רק המועדונים. למשל, החתונות המנופחות והראוותניות, שעליהן כתבתי בפוסט הקודם, גם הן מייצגות, לדעתי, איזשהו סוג של אובדן תמימות. אירוע שאמור להיות הצהרת מחוייבות של גבר ואישה לעיני משפחותיהם וחבריהם צמח להיות אירוע במימדים מפלצתיים, נבוב וחף מכל רגש, שבו אנשים שבקושי מכירים את הזוג הצעיר, אם בכלל, משלמים סכום כסף אדיר רק כדי שחתני השמחה יוכלו להחזיר את ההשקעה באירוע. זה פרדוקס מושלם, שמסתיים בהאבסה המונית של מאות המוזמנים ובהחלפת הרגש אמיתי, נאיבי ונדיר כל כך, זה שאמור להיות בין בני הזוג, שוב באותם ריקודים חסרי הצורה, כשברקע, איך לא, מוזיקה בווליום מטורף ואלכוהול לטמטם את החושים. כבר כתבתי על זה ואני לא רוצה לחזור על עצמי, כי אז אעשה בדיוק את מה שכתבתי עליו בפוסט הקודם הקודם...

ועוד: הבחורה המוכשרת ביותר שהכרתי מימיי מספרת לי בעיניים נוצצות על נעליים שנקראות "מיו-מיו" שקנתה (או שלא קנתה, אני כבר לא זוכר), שעולות אלפי שקלים. הבחורה הזו אוכלת אותי בלי מלח, מבינה כל דבר בעשירית הזמן שלוקח לי, אבל איכשהו לא מצליחה לראות את האיוולת שבזוג נעליים שעולות אלפי שקלים. יש שיגידו שאופנה זו תרבות (ל"הארץ" יש כתבת לענייני אופנה, שירה ברויאר אחת, באמת חמודה, שכותבת ברצינות תהומית ובזעזוע עמוק על כמה נורא מתלבשות הנשים בארץ), אבל נעליים באלפי שקלים (או בכלל שיגעון הנעליים והבגדים האקסטטי שתפס בחורות בארץ) זו לא תרבות- זה טירוף. אני לא מציע שנחזור כולנו למכנסי "אתא", אבל דומה שמשהו כאן קצת יצא משליטה. תוך כדי שאני מודע לכך שאני מתחיל להישמע כמו איזה פוץ, אומר שיש משהו לא מוסרי בהתייחסות התאוותנית לבגדים, נעליים או כל חפץ שבעבר היה לו שימוש תועלתני ועתה הפך למוצר נחשק. בעיניה הנוצצות של הבחורה, בעודה רוטטת מהתרגשות מזוג נעליי ה"מיו-מיו", ראיתי כמה הרסני ורע אובדן הפשטות.

העברית הולכת ומתדלדלת ולא תשכנעו אותי אחרת. אנשים אוהבים להתבשם מ"פריחתה" לכאורה של העברית, מצמיחתה המהירה, מהסלנג המבעבע בה, מהמילונים החדשים שיוצאים חדשות לבקרים. אבל העברית מתרדדת ומבוזה, היא נעשית דלה יותר יותר, פשטנית ומכוערת. ואני אומר- ניחא ההתרדדות וההתדלדלות, אבל הזלזול הזה באוויר כלפי העברית, הבוז הזה כלפיה, הוא זה שמציק לי. זה סוג של ביטול עצמי, מין רגש נחיתות כלפי שפתנו, עם צלילה המוזר לעומת השפות הלטיניות. "אי אפשר להגיד 'אני אוהב אותך' בעברית", אנשים אוהבים להגיד, היא חסרת שארם לעומת האיטלקית והצרפתית לטעמם של אחרים, קרובה מדי בצליליה לערבית לאוזניהם של רבים. עברית עשירה מעידה על אנינות דוברה ואף אחד לא רוצה להיתפס כאנין בארץ הקשה הזו, ככל שתדבר דל יותר כן ייטב. אז הכול זה "סרט", הכול "מדאים", דבר פשוט אחרת לא יבינו אותך. אבל אני אוהב עברית. זוהי שפתי ואני אוהב אותה. שפה עתיקה, בת שלושת אלפים לפחות, עם ניחוחות מזמנים אחרים, עם מבנה משלה ודקדוק מיוחד ויפה משלה. יש פחות משישה מיליון דוברי עברית בכל העולם. ולצורך העניין הייתי אומר, שיש פחות משישה מיליון דוברי עברית ביקום כולו. יש משהו מאוד ייחודי בשפתנו, היא חלק מהמארג אנושי, חלק מהמגוון האנושי, חלק מהמגוון הכללי על הפלנטה הזו, ובמגוון הזה אני רואה משהו כמעט קדוש. בתוך המגוון האנושי ההולך ומצטמצם- תרבויות נמחקות על ידי ההתמערבות ואיתן שפות עתיקות ומיוחדות, שנרמסות על ידי שפות הענק אנגלית, הינדית, מנדרינית- עברית היא משהו מיוחד. ואני גאה במשהו הזה. אדם הוא מילותיו ומילותיו הן שפתו ולבי דואב, כשאני רואה שכל שלטי החנויות כתובים בלטינית (ובבקשה שאף אחד לא יגיד איתמר בן אב"י)  והשמות באנגלית. אחרת זה כנראה לא מגניב מספיק. חברות אופנה ישראליות למהדרין מפרסמות עצמן עם סלוגנים באנגלית, זה פשוט נשמע יותר טוב, לחברות הכבלים קוראים HOT, לחברת התקשורת הלאומית (יש לה שם יפהפה, כשחושבים עליו לשנייה) יש לוגו בלטינית, אין פאב או מועדון שמעיז לקרוא לעצמו בעברית. אה, כן, חוץ מ-HAOMAN  17, כמובן. כמו מקודם, אני חושש שאני מתחיל להישמע טרחן- לשפות יש דינמיקה משל עצמן, וכך גם לעברית, היא תתפתח לאן שתרצה להתפתח ולי אין כל שליטה על זה, אבל זה לא אומר שאסור לי להצטער על כך.

נופה של הארץ נזנח. כן, אני יודע, בכל חג נשברים שיאי הביקורים בגנים הלאומיים ובשמורות הטבע- מיליון פה, מיליון וחצי שם, אבל עם כל זאת נופה של הארץ לא נאהב יותר. הוא נתחם בין כבישים, נגרס ע"י בולדוזרים, נרמס תחת משקלם של בנייני עשר קומות סגנון ראשון-לציון מערב. דומה שאין נקודה בארץ הזו שלא רואים ממנה עמוד חשמל או אנטנה סלולרית. ספרי הטיולים הפכו לספרי הדרכה למסעדות גבינות צאן ופסטיבלי שמן זית. בתים עם גגות אדומים שורטים את הנוף, אפילו הערבים כבר בונים ככה, כל טיפת מים בנחלים נשאבת ובתמורה הם מקבלים ביוב, ההרים והגיאיות, האבנים והסלעים, הפרחים והעצים, לא נאהבים יותר, רק עושים עליהם מנגל בחופשות. ישראל הפכה לארץ אורבנית, לא רק מבחינה דמוגרפית, כפי שקורה בכל ארץ מערבית, אלא גם מבחינת הפניית העורף לטבע. והניכור, בן זוגה התמידי של האורבניות בכל מקום ובכל עת, לא שוכח להופיע מייד כתוצאת לוואי. 

טוב, די. צריך עוד לדבר על תרבות הסלבריטאות, על הילדים המיטמטמים לאיטם מול הטלנובלות ומגישי ערוץ שש העילגים, על הערצת הטיפשות, על האלהת הבהמיות, אבל כבר אין לי כוח לכתוב. גם ככה אנשים אומרים שאני נשמע מריר. אז אתן למישהו אחר לדבר, את כל מה שניסיתי להעביר בגיבוב של מילים על מילים הוא כתב בכמה שורות נפלאות, שכאילו נלקחו הישר ממחשבותי:

שיעור מולדת

מילים: עלי מוהר

לחן: אפרים שמיר

אז בבית הספר
על הקיר תמונה
והאיכר חורש בה
את האדמה
וברקע, הברושים
שמי שרב חיוורים
האיכר יצמיח לנו לחם
שנהיה גדולים.

והמורה אומרת:
"עוד מעט כבר סתיו".
בשיעור מולדת
היא מראה חצב.
היורה יבוא עכשיו
שפע טיפותיו
כוילון שקוף על פני העמק
הפורש שדותיו.

כך זה היה, פשטות רכה
זה הצטייר בילדותנו
שהיתה יפה.

וכך בדמיוננו התרבו פלאות
הפטישים ניגנו
מחרשות רנות
יש כורמים ויש יוגבים
ארץ של רועים -
כך זה הצטייר בילדותנו
שהיתה יפה.