היהודי הנודד

אנשים אוהבים כלבים וכלבים אוהבים אנשים, ונדמה שתמיד הדברים היו כך. כשהומו סאפיינס יצא מאפריקה, הוא פגש את הזאב בפעם הראשונה (כנראה בפעם הראשונה, מפני שבאפריקה יש רק מין נדיר אחד של זאבים- הזאב האתיופי- וגם הוא, בעצם, חצי תן), ליתר דיוק מין מסויים של זאב- הזאב האסייתי האפור- וסיפור האהבה פרץ מיידית ולא דעך מאז ועד היום. ההתאמה האלגנטית בתיארוכים (שנעשים באמצעות "שעון" הגנום המיטוכונדריאלי) בין יציאת הומו סאפיינס מאפריקה, לפני בערך 140,000 שנה, ובין ביות הכלב מהזאב, לפני בערך 135,000 שנה, אפילו נותנת מרווח של 5000 שנה לביות עצמו. עד כמה שאני מבין, נהוג לחשוב בקרב אנתרופולוגים שבני האדם השתמשו בזאבים למטרות ציד, הזאבים קיבלו בתמורה חלק מהמזון וכך נוצרה הקרבה בין שני המינים. לי, לעומת זאת, ברור שחבורות ההומו סאפיינס הטריות מאפריקה ולהקות הזאבים לא צדו ביחד. אני משוכנע שהדברים קרו אחרת, ולא רק מפני שנראה לי שלתמרן להקת זאבים לצוד איתך קשה בערך כמו ללמד את הזאבים חיבור וחיסור, אלא בעיקר מפני שהיה משהו שונה בהומו סאפיינס. מעבר להיותו חכם לאין שיעור מההומו ארקטוס והנאנדרתלים ששוטטו אז באסיה ובאירופה, ומעבר לעובדה שאולי הייתה לו שפה (בניגוד לשאר ההומינידים), להומו סאפיינס היו כנראה רגשות שהם מעבר לרגשות האינסטינקטיביים והגולמיים שמופיעים בטבע (ואולי, בעצם, שפה ורגשות הם שני צדדים של אותו מטבע ?). לכן, ברור לי, שהילדים הם אלה שבייתו את Canis Lupus, כשריחמו והתאהבו בגורי זאבים נטושים. אבל גורי זאבים רכים ומעוררי חמלה הופכים בסוף לזאבים פראיים ולכן רק זאבים שעם התבגרותם היו "נחמדים" יותר ופראיים פחות הורשו להישאר עם חבורת הסאפיינסים, והנה תהליך ברירה מלאכותית חזק, שהפך תוך זמן קצר זאבים טורפים ומייללים בלילות לכלבים מכשכשים בזנב ונובחים בידידות.

אנשים אוהבים כלבים וכלבים אוהבים אנשים. החלק הראשון לא מפתיע- אנשים אוהבים הרבה דברים. אבל החלק השני מתמיה ונוגע ללב. נוגע ללב מהסיבות הברורות. ומתמיה, כי בטבע יצורים ממינים שונים או שטורפים אחד את השני או שמפחדים אחד מהשני או, בדרך כלל, פשוט אדישים באופן מוחלט זה לקיומו של זה. זה מתמיה עוד יותר כשנזכרים שחתולים, כבשים, פרות ואוגרים לא אוהבים אותנו, למרות שהם מבויתים בדיוק כמו הכלב. כלבים מתגעגעים אלינו, נובחים באושר וכמעט יוצאים מדעתם כשהם רואים אותנו, מעירים אותנו בבוקר, מלקקים אותנו, משחקים איתנו, אוהבים אותנו, וזה נוגע ללב, אבל יותר מכל, זהות הרגשות הזאת בינינו לבינם היא מתמיהה. לפני זמן לא רב, כתבתי פוסט ארוך ומנומק שבו בשצף-קצף ניסיתי לקעקע את קיומה של אהבה רומנטית ואת האשליות שהיא גורמת לנו. טענתי שם שהחיפוש אחר אהבה גואלת ומושיעה כאילו היא איזה חפץ או פרס, שקיומו הובטח לנו על ידי מישהו, הוא מופרך לחלוטין. והנה עומדת כאן מולי הוכחה חד משמעית לקיומה של אהבה כמשהו ממשי בטבע. יותר מזה, זוהי הוכחה לרגש בין מינים שונים, רגש טהור ללא מילים המדלג כאילו כלום על עשרות מיליוני שנות אבולוציה שמפרידות אותנו מהם. אנחנו לוקחים את זה כמובן מאליו, כאילו שאם מחר ינחתו כאן יצורים מעולם אחר גם להם יהיו רגשות. וזה הרי כל כך לא מובן מאליו. ובעיני יש באהבה הזאת שכלבים רוחשים לנו איזו תקווה לאוניברסליות של הרגש, איזו הוכחה לקשר מיוחד בין כל החיים עלי אדמות, נשמות אוהבות על כדור בודד וקטן ביקום שחור וקודר. וכשאני רואה אנשים אוהבים את כלביהם וכלביהם אותם, אני לרגע כמעט משתכנע שכשאלוהים ישב בחדרו לפני 15 מיליארד שנה, הביט במחברתו המלאה שורות צפופות של משוואות ומספרים, ראה את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, בשנייה האחרונה לפני ששחרר את הכול במפץ אחד גדול, הוא משום מה נמלך בדעתו והחליט להוסיף עוד איזה משהו קטן.