שירת הבירבור

לילה 1
אמצע הלילה. אני שוכב במיטה ומתהפך מתוך שינה. יש לי פיפי.
בהתחלה אני חושב "זה לא הרבה פיפי... לא מספיק לוחץ בשביל לקום ולהתרוקן עדיין...", ואז אני מתגלגל לצד שני ומנסה להירדם במחשבה ש"הוא יעלם בסופו של דבר".
עובדה מדעית היא, שפיפי אינו נעלם מעצמו עם הזמן. חוק שימור החומר או משהו כזה, אם אני מחפש את המינוח המדוייק.

בסופו של דבר, במוקדם או במאוחר, אני אקום וארוקן אותו, ובליבי עצב גדול על אובדן השינה.
אם בכל זאת אני מתעקש להבליג ולהישאר במיטה, ירדוף אותי הפיפי בחלומות; בכל פניה שאעשה בחלום תהיה אסלת שירותים, וככל שאשתין, לא אתרוקן.
זוהי נקמתו של הפיפי.

הפיפי - אויבה הנצחי של השינה.

לילה 2
איזה רעיונות באים לי בלילה! כל אחד ראוי לפוליצר .
אלא מה, אני כבר במיטה, וחושך, וחצי ישן... שאני אקום, אדליק אור, אחפש נייר וארשום את זה?

אז אני משכנע את עצמי שאני אזכור את הרעיון... בטח אזכור! הרי כרגע זה כל מה שאני יכול לחשוב עליו,
כל הראש שלי מלא אך ורק ברעיון הזה, אני רואה אותו חד וברור מולי, כאילו חשבתי עליו מהרגע שנולדתי.
אז איך יש אפשרות שאני לא אזכור כזה רעיון מבריק מחר בבוקר, הרי עד יום מותי המחשבה הזו תלווה אותי, ותצוץ עשר פעמים ביום לפחות.
היא גדולה מדי וברורה מדי בשביל להעלם ללא עקבות!

אין שום ספק - אני בטוח אזכור אותה...