שירת הבירבור

אין ספק שהמוח האנושי הוא תופעה מדהימה.

כלי ביולוגי שהתפתח מאוסף של תגובות פיזיולוגיות קבועות ומוגבלות, לכלי חישוב של ממש בעל יכולות הסקת מסקנות ותכנון מעמיק המבוסס על דמיון והעלאת השערות.

אבל יש דבר אחד שבו בני האדם עדיין לא השתחררו מהקונספציות המוטבעות ששורשן בחיי הג'ונגל הפראיים והפרימיטיביים.

אני מדבר על הרגע הזה שבו מוגשת לשולחן צלחת עם אוכל רותח, ואנחנו רעבים מאוד ומתחילים לתקוע מזלגות.

האוכל מתגלה עד מהרה להיות בטמפרטורה בלתי אכילה לחלוטין, שדין האוכל אותו במצבו הנוכחי - כוויה ברורה וכואבת.

אבל מה? הצד הפרימיטיבי של המוח גובר על הרציונל ברגע הזה, ואנחנו מתקשים מאוד להפסיק את האכילה.

לא יקרה מצב שבו נגיד לעצמנו "האוכל חם מדי. למרות שאני רעב מאוד, אני אמתין שלוש דקות בסבלנות עד שיתקרר לבד לטמפרטורה סבירה, ולא יקרה שום דבר".

משהו ביצר החייתי מתעורר וכופה עלינו לאכול את הכל כאן ועכשיו. ולא משנה אם זה יעלה בכוויה.

אין לנו 3 דקות לתת לאוכל לעמוד! מי יודע - אולי בזמן שנמתין תבוא חיה אחרת ותגזול מאיתנו את האוכל. ואולי לא נשרוד בכלל 3 דקות נוספות ללא מזון. אנחנו בקרב הישרדות פה! ולעזאזל, זה מריח כל כך טוב ואני כל כך רעב.

ואז אנחנו עושים קצת "פוווו" על האוכל בתקווה שזה יעזור (ובינינו, זה לא באמת עוזר), ודוחפים את הגחלת הלוחשת הזו ישר לפה וחוטפים את הכוויה הבלתי נמנעת.

וכבר כתבתי בעבר שהכי גרוע זו כוויה של תפוח אדמה; לא משנה כמה תזיז אותו מצד לצד עם הלשון, הכוויה היא עובדה מוגמרת - וככל שתזיז אותו בפה, ככה תגדיל את השטח של השלפוחית שבוא תבוא.