שירת הבירבור

להלן כמה דברים ששנואים עלי (ולמי ששאל לפני כמה פוסטים - כן, אני בהחלט שונא הרבה דברים. אבל אני גם אוהב הרבה דברים אחרים. אז זה מתאזן.)

* תפריטים של פאבים - זה הדבר הכי דביק ומגעיל בעולם (במיוחד אלו שעטופים בלימינציה).

מצד שני לפעמים אפשר למצוא עליהם שאריות מהמנה שהזמינו הלקוחות הקודמים, ואז אפשר לטעום ולהחליט אם שווה להזמין גם...

* אנשים שמנסים את כל הצילצולים שלהם בסלולארי במקום ציבורי סגור כמו אוטובוס.

* אפרופו אוטובוס: אני שונא גם את האנשים האלו שיבואו וישבו לידך גם אם יש באוטובוס שורות שלמות שפנויות לישיבה. זה ממש גובל בסטיה!

* עגילים גדולים - כאלו שנראים כמו נברשת של ימי הביניים.

עם עגילי "חישוקים" דווקא אין לי בעיה - למרות שאני נוטה לדמיין כל הזמן איך זה נתפס באיזה ענף ותולש את התנוך.

* ג. יפית  - מה הקטע עכשיו עם המילה נ-קו-דה... בסוף כל פרסומת?! את חושבת שאם תגידי נ-קו-דה, זה יתרום במשהו לאמינות של "הבדיקה המדוקדקת" שלך?!

* שמבקשים ממך לענות לשאלון או סקר ונותנים לך לפני זה הערכת זמן כמה זה יקח - ובסוף זה לוקח כפול זמן, אם לא יותר.

* א-בה-ציגעלה-מה : מה זה הביטוי הזה? מי המציא אותו? מה הוא אומר? האם ממציא המשפט כבר נרצח וגופתו חוללה בברוטליות, או שהוא עדיין מסתובב בינינו, ירחם השם?!

* אבטיח - תמיד יש את הקמצנים שמנסים להוציא ממנו את המקסימום האפשרי - וחותכים אותו עם כל החלק הלבן שצמוד לקליפה, שהוא חמוץ ובלתי אכיל...

תמיד כשיוצא לי לאכול אותו אני מזדהה קצת עם ניצולי השואה שנאלצו לאכול קליפות בשביל לשרוד...

* שמישהו מוסר ד"ש בטלפון, והצד השני מגיב ב- "תמסור לו ד"ש בחזרה"...

זה כל כך מכאני ולא אנושי בעיני. זה יותר כמו משחק מסירות מאשר גינוני נימוס.

* שאתה ישן בבית של מישהו ויש תיקתוק מהדהד של איזה שעון אנלוגי שמונע ממך כל אפשרות לישון, בעוד בעל הבית שמורגל ברעש בכלל לא מודע על קיומו.

ועכשיו -

אם למישהו יש בעייה עם זה שאני שונא כמה דברים בעולם, אז שידע שמרגע זה אני שונא גם אותו!

:-)