RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2003
והפעם: טירונות, מוטציות ומיני מאפה.
דודו זר
האיש והתופעה.
השנה - 1982, הטלוויזיה החינוכית בשיאה. תקציבי ענק מוזרמים מהממשלה ותוכניות האיכות מתחילות להגיח כפטריות לאחר הגשם.
והנה צצה לה תוכנית מבטיחה לגיל הרך בהשתתפות קבוצת צעירים אלמונית: דודו זר, עפרה ווינגרטן, אפי בן ישראל ועוזי חיטמן.
(למהדרין; כן, גם יגאל בשן, אבל רק כמה הופעות אורח!).
תוך שימוש מהפכני בבובות יד כאביזר חינוכי; הבדילו היוצרים לקהל הצעיר טוב מרע, וחינכו אותם להיות אזרחים שומרי חוק, מלאי אהבת חיים ותפוקתיים בקהילה.
אחד אחד התקדמו הנפשות הפועלות ונטשו את בסיס האם, הלא הוא הטלוויזיה החינוכית;
עפרה ווינגרטן נטשה לכיוון תאטרון האיכות (לימים תשחק בסיטקום הישראלי-ערבי "שכנים" בכיכובו של בסאם זועמוט הזכור מהמסעדה הגדולה).
אפי בן ישראל הופיעה גם היא בהפקות פרטיות, וכיום עובדת בתור שוטרת במשטרת ישראל, העושה פשיטות על בתי זונות.
עוזי חיטמן הפך לימים לצלע שלישית בשלישית הפלא "הופה היי", ולימים מנחה התוכנית "חלום עליכם" בערוץ המסחרי.
ולמי לא נשאר? לדודו.
דודו נשאר מאחור, מביט בקנאה יוקדת בעמיתיו שהתקדמו בקריירה ועשו חייל, בעוד הוא, 20 שנה אחרי, עדיין מדבר עם בובות למחייתו.
את הותיקים החליפו צעירים שבאו להתחיל מאיפהשהו, כעבודה זמנית בשוק במצב שפל.
אז אם יוצא לכם לראות פרפר נחמד בימינו, הסתכלו היטב בעיניים של האיש: למרות החיוך התמידי הנסוך על פניו, תמיד יש בהן עצב רב... יאוש... כאב...
אפילו בשעה שהוא מדבר לבובות, הוא עושה את זה בחוסר שביעות מופגן; "לא, שבי - לביבות אוכלים בחנוכה..."
תראו לי בנאדם אחד שלא התקדם בעבודה שלו ולו בקצת במשך 20 שנה, ויכול לחיות עם עצמו בשלמות.
(וזה לא שהעבודה המקורית הייתה כה נחשקת, מהסוג שרוצים לדבוק בה עשרים שנה).
ליבי, ליבי לו, לדודו זר.
דודו, אני מצדיע לך! גם זמנך יגיע.
טירונות - מפקדות נאות, פתיתים אפויים, בוקסרים ובדלי סיגריות.
היום הראשון בצבא, ניצבת מולי קבוצה של כונפות מחרידות, המפקדות שלי.
באמת בנות כעורות עד מאוד, שהלא כל הכוסיות נבחרו וסוננו בקפידה ופוזרו כמזכירות בלשכות של קצינים בכירים בבסיסים במרכז הארץ, מה שמשאיר את כל "התפוחים הרקובים" לבסיסים הסגורים אי שם בחורים נידחים בארץ, רחוק מעין רואה.
אפילו אני, שהסטנדרטים שלי נמוכים בד"כ, עקב שנים של אכזבות והנמכת ציפיות; לא הייתי נוגע באחת מהן עם מטאטא באורך 10 מטר.
אלא מה: להפתעתי גיליתי שעם הימים שעברו, והמחסור המצטבר בבנות המשולב בהורמונים משתוללים, גרם לכיעור לפוג בהדרגה,
עד כי אחרי חודש טירונות, שבו יצאתי ר-ק 3 פעמים הבייתה (ג'ובניק או לא ג'ובניק), גיליתי שהן מתחילות להיראות אטרקטיביות (כלומר, כעת הייתי מוכן לגעת בהן במטאטא באורך של 5 מטר בלבד).
מדהים מה שהכליאה עושה לאנשים.
אני רק מתאר לעצמי כמה נואש למשל רון ארד, שכבר 20 שנה לא ראה אישה... בטח ג' יפית הייתה בשבילו אטרקציה אקזוטית מדהימה...
שש בבוקר - ארוחת בוקר; פתיתים!
צהריים - פתיתים.
ערב- אורז... ופתיתים...
היו כמובן גם דברים אחרים, על מנת לשמור על תזונה מאוזנת, אבל הפתיתים כיכבו ובגדול.
ברור לי שהפתיתים עשירים בפחממות וכל החרא הזה, אבל איך אפשר לדחוף אותם בכזו אינטנסיביות לחיילים האומללים.
אבל שבועות אחרי שהטירונות הסתיימה, מה ביקשתי מאמא שלי שתכין לי לאכול?;
פתיתים! אפויים! בלי רוטב, בלי טעם, בלי כלום. פתיתים קטנים, דביקים ועגולים שנראים כאילו יצאו למישהו מהאף.
וגם עכשיו, מדי פעם, אני חוטא בהכנת פתיתים (לשימושי האישי!).
אבל בניגוד למטבח הצבאי, אצלנו בבית לא מכניסים בפנים אבקת אפיה להקטנת האון הגברי.
(למרות שאם הייתי מגלה שכן מכניסים, זה היה יכול להסביר כמה דברים...)
בשעות בין הערביים, כשסדר היום כבר הגיע למיצוי, הרס"ר נתן למובחרים שבינינו עבודות שוטפות.
ולי יצא יותר מפעם לאסוף בדלי סיגריות מרצפת השק"מית.
שנאתי באותו רגע את כל המעשנים באשר הם.
את כל מפריחי העשן המתועבים שהסבו לי עבודת פרך כל כך מגעילה.
וכשהרס"ר בא, הוא אף פעם לא ממש מרוצה.
תמיד יזיז כמה אבני חצץ ויחשוף עוד בדל או שניים שנעלמו מעיני.
ועד היום שאני רואה בדל סיגריה מושלך על הרצפה, או מועף מרכב נוסע, משהו בי מתכווץ ומתפרע בכעס נצור...
"מי אתם חושבים שירים את זה במקומכם?!?!"
דבר נוסף שהטירונות שינתה אצלי: עברתי לתחתוני בוקסר.
זה עולם ומלואו, תפיסת עולם שונה.
קניתי כמה עבור הטירונות ומאז חיי השתנו ללא היכר; גם תחתונים, וגם מכנסיים קצרים לשעות הפנאי.
כל כך מאוורר וחופשי שם בפנים. "הבחורים" שלי מתרוצצים שם ומתנדנדים ללא הפרעה, כמו שאלוהים התכוון.
התחתונים הישנים נדחקו לתחתית מגירת התחתונים ופינו מקומם לסט מרשים של תחתוני בוקסר רחבי שוליים ומתנפנפים.
תחתוני בוקסר - אני מצדיע לכם! (ש-וווווינג!!)
פיצוחים
גם אתם מאושרים נורא כשאתם מוצאים אגוז קשיו בתוך שקית של גרעינים שחורים "פשוטים"?
מוטציות
קרה לכם שמצאתם בייגלה "סיאמי" (שני בייגלה דבוקים זה לזה)? מה באירוע כזה יכול לרגש, בסך הכל תקלת יצור מיניאטורית,
ועם זאת, זה הופך למאורע מרגש, הילד שגילה אותו ניגש אחר כבוד לכל הנוכחים ומציג בגאווה את פלא העולם השמיני שהגיח מתוך שקית ניילון, ורק לאחר מכן אוכל את שניהם יחד בטקס איחוד מרגש עם אחיהם בקרקעית הקיבה.
הכלל הנ"ל נכון רק לגבי חטיפים, כשמדובר בירקות או פירות - זה לתצוגה בלבד;
לפעמים אמי הייתה קונה ירק או פרי מעוות רק כדי לשים אותו בגאווה על השיש להראות לאורחים:
הראיתם כבר אפרסק עם חוטם?
ואף אחד לא מאז היה לאכול אותו, אפילו בשעות משבר קשות, עת המקרר ריק ואין דבר להשקיט קיבה עצבנית.
שנה טובה לכולנו!
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
