שירת הבירבור

בתשלום
שמתי לב השבוע שכשמחברים את המילים "שבת + שלום" יוצא "שבתשלום".
הכל קשור בכסף אצל היהודים האלו, זה לא יאומן.

תל אביב
גיליתי שבעיני אנשים שאינם גרים באיזור המרכז, כל מרכז הארץ הוא "תל אביב". וזה יכול לכלול גם את רמת גן, גבעתיים, רשל"צ ובמקרים קיצוניים, גם את ערי השרון.
הייתי בפגישה בירושלים השבוע. שאל אותי הבנאדם איפה אני גר, עניתי "ברמת גן". הוא בתגובה התעניין מתי אני חוזר לתל אביב.

אמאל'ה  1 
מכירים את זה שהאוכל מתערבב בצלחת, והפירה נוגע בשניצל, והילד מחליט שהוא לא מוכן לאכול את זה כי זה נגע אחד בשני?
ואז מגיע משפט מיליון הדולר: "חמודי, בבטן זה בכל מקרה מתערבב".
וואלה אמא? איזה יופי, אז בואי אני אקיא לך בצלחת ותאכלי את זה! כי ככה זה יהיה אצלך בבטן בכל מקרה!

באוטובוס 1
נסעתי השבוע באוטובוס מירושלים הבייתה ("לתל אביב"). הנהג סגר את האורות הראשיים, והדליק את המנורות האישיות שמעל כל מושב, כך שאי אפשר לכבות אותן באופן עצמאי.
האור הציק לי וניסיתי לכבות, ראיתי אחרי שתי לחיצות שהוא לא נכבה, ושכל האורות באוטובוס דולקים כמו אצלי, אז הבנתי שזה קבוע ולא בשליטתי.

אלא מה: במהלך כ-ל הנסיעה אנשים בכל האוטובוס ניסו שוב ושוב לכבות את המנורה המטומטמת הזו.
הבחור שבמושב לפני ניסה שלוש דקות שלמות לשחק עם הכפתור שלו, ולדפוק בכוח בניסיון "לתקן" אותו.
אם לא הייתי מסביר לו אחרי כמה זמן שזה לא בשליטתו, ודאי היה מוציא איזה מפתח מהכיס ומנסה לפרק את המנורה כדי לסדר את המגעים.

זה היה כמו לראות "חיות וחיוכים" - בוא נראה איך הקופיף יתנהג כשהוא יבין שהבננה שלו מפלאסטיק ואי אפשר לאכול אותה.

אני חושב שאם היו שמים את  הקופים בניסוי דומה, הם היו מתייאשים הרבה לפני הנוסעים של האוטובוס, ומפסיקים לנסות.

באוטובוס 2
בדרך לירושלים ישבתי והאזנתי לרדיו אוזניות שהבאתי מהבית. משהו פשוט מאוד שאמא שלי קנתה ב- 10 שקל בשוק פעם.
יושבים לידי זוג ילדים קטנים דוסים, אחים. אחד בן 8, אחד בן 10.
כל הנסיעה אני מרגיש את העיניים שלהם ננעצות בי מהצד. עד שהמבוגר ביניהם עוזר אומץ ושואל אותי:

דוסל'ה:  תגיד, מה זה עושה?
(יש לי אוזניות באוזן... אתה לא רואה שזה מנקה אוזניים חשמלי?) אני: זה סתם רדיו...

(הפסקה של 10 דקות של התלחששויות ביניהם)

דוסל'ה: ואיך אתה מחליף שירים?
אני: אני לא מחליף שירים, אני עובר בין התחנות...

(עוד הפסקה של 10 דקות)

דוסל'ה: ומה זה הלייזר הזה? (מצביע על נורית קטנה בקצה של הרדיו)
אני: זה סתם נורית קטנה... פנס.

(הפעם רק דקה של הפסקה)

דוסל'ה: וכמה זה עולה כזה דבר? זה בטח יקר נורא!
אני: לא יודע, 10 שקל... יש את זה בכל חנות חשמל...

(בשלב זה נתנו לי הדוסים להתמקד בשידורי הבוקר הנפלאים של רשת א' וחשבתי שהם ירדו מהעניין...)

ואולם תוך זמן קצר הגענו לשאלת מיליון הדולר:
דוסל'ה: אפשר לשמוע?

היה לי ברור שזה יגיע לזה.
עד כמה שהתפתיתי לחלוק את דלקת האוזניים שלי איתו, שנובעות מ-8 שעות של אוזניות אטומות כל יום במוקד התמיכה,
החלטתי לוותר ותירצתי לו שעוד מעט אנחנו מגיעים ואני באמצע פינת תרבות יומית ברשת א'.

בשלב זה התחלתי לעשות את עצמי נרדם כדי שיעזבו אותי בשקט. האחים התחילו לעשות בין עצמם תחרות שירים מזרחיים. סבל.

במטוס
האחים הנ"ל הזכירו לי נושא כאוב אחר: הילד שיושב מאחוריך במטוס.
אין מה לעשות נגד זה, אתה תרגיש את הנוכחות שלו שם במשך כל שעות הטיסה.
אתה תרגיש את הרגליים שלו בועטות בך מאחורה. אתה תשמע אותו שואל שאלות מטומטמות בקול רם, הוא ידחף לך בחריץ שבין המושבים כדי להציץ מהחלון שלך (כאילו שבחלון שלו רואים משהו אחר).
"ילדים זה דרעק! אמרתי לא צריך ילדים זה בכלל!"

אמאל'ה 2
ילד: אמא?! איפה המפתח שלי?!
אמא: איפה השארת אותו?

איזו תשובה מפגרת! אם הייתי יודע איפה השארתי אותו, הייתי שואל אותך?!
זה כמו לשאול: "אמא, למה סבתא מתה?" - "כי היא נפטרה".

פינתו של צחי נוי