שירת הבירבור

זמן בלוג!
זה הזמן להפוך ולחטט בכיסים של המכנסיים שלי, שזרוקים פה בדיר חזירים הקטן שאני קורא לו "החדר שלי".
בטוח שהשארתי לעצמי בכיסים כמה פתקים עם נושאים לכתיבה שחשבתי עליהם בזמן העבודה! אני בטוח בזה! איפה הם עכשיו? רק אלוהים יודע. אלוהים והעוזרת שלנו, עמליה.
אני נשבע שה"שוורצע" הזו גונבת ממני דברים!

זה התחיל בשיעורי בית (משום מה המורות אף פעם לא קיבלו את הטיעון הזה כתירוץ), המשיך בתחתונים (אני נשבע שפעם היו לי יותר ולא הייתי צריך להתחנן כל יומיים לאמא שלי לעשות כביסה), ועכשיו התקדמה לגניבת פתקים עם רעיונות לבלוג.

עמליה! אם את קוראת את זה; ימי קירצוף התריסים שלך עומדים להסתיים! בכלא את תקרצפי רק את הסורגים!

אוקיי, מצאתי את הפתק שחיפשתי,
אפשר להמשיך. עמליה: עמך הסליחה.

ההולכים בשינה, בשמחה יקוצו.
אני מוכן להישבע ששמעתי את אחותי אומרת אתמול את המילים "אל קעידה" מתוך שינה.
אני... לא יודע בדיוק מה ומי, אבל משהו חשוד מאוד הולך שם.

משהו אפל.
ויש לי תחושה שעמליה קשורה בזה... שטיפת מוח מסוג כלשהו...

חורף
תמיד כשמגיע החורף, מוציאים את המעילים ותולים אותם על המתלה, שיהיו זמינים.
ותמיד כשאני לובש בפעם את הראשונה את המעיל עם בוא החורף, אני עושה חיפוש בכיסים; לגלות אילו הפתעות השארתי לעצמי מהחורף שעבר.

בד"כ כמה מטבעות, כרטיס קולנוע לסרט שכבר שכחתי שראיתי, ובעיקר: הרבה הרבה ניירות טישו משומשים.
איזה כיף, נזלת מהשנה שעברה. כמו קבר אחים של חיידקי שפעת. נפלא.

מעניין אילו מזכרות אשאיר לעצמי לחורף הבא. זה כמו כמוסת זמן שקוברים ופותחים אחרי זמן רב. אבל במקרה שלי זה... עם פחות ערך רגשי.
והרבה יותר מגעיל.

ישראבלוג
גם אני נגד ישראבלוג! והנה למה:

1) כשרציתי ביום שני לעשות קאבר כולל על הבחירות, ולהכריז על פתיחתן (אירוע בר חשיבות לאין שעור) נתקלתי בדף לבן שלא נטען (עכשיו זה יוצא חרוז, אבל בזמנו זה היה ממש לא חמוד!)

2) ביום שלישי, שכבר כתבתי את תוצאות הבחירות ועשיתי "שמור" החליט האתר ליפול, ומלאכת הכתיבה שלי (הברוכה!) הלכה לה לבלי שוב בדרך כל בשר. ונאלצתי לשחזר את הרוב מחדש.

3) ובכלל מה הקטע הזה שכשמוסיפים תמונה, אז כל העיצוב פתאום נהיה עם "תסמונת דאון" - נוספים המון רווחים ונורא קשה להתמודד עם העיצוב!

אני אומר לא עוד! אנחנו נבצע הפיכה צבאית בישראבלוג, ונעשה ביריב חבוט כרצוננו עד שיועיל לשפר את המערכת הקאקמייקה שלו.
אני יודע שאני לא משלם גרוש על השירות, אבל בקצב הזה אני גם לא מתכוון להתחיל.

הייקו אחד ליום

אבא בא שיכור
חגורה שולף מהר
כואב לשבת.

במוקד 1

אני: איזו מערכת הפעלה יש לך?
לקוחה: יש לי חלונות 98 פלוס.

(והפלוס הוא שהיא גם מטומטמת. היה לה XP.)

במוקד 2

לקוח: אתם באתם פה בשבוע שעבר והתקנתם את הצלחת על הגג בשביל השכן שלי, ועכשיו כל הגשם מטפטף לי פה לתוך הבית!
אני: אדוני, אתה בטח מתכוון לחברת הלווין, YES, אנחנו חברת אינטרנט.
לקוח: הלווין, כן, אז תשלחו מישהו מהחברה בשביל שיסתום את החורים שקדחתם פה, זה לא יתכן ככה!
אני: אין לי מושג איך הגעת אלי אדוני, אבל אנחנו לא חברת הלווין ולא אנחנו שמנו את הצלחת על הגג שלך. אנחנו XXX ספקים של אינטרנט!
לקוח: אז אתם לא באים לתקן?

במוקד 3
התקשר לקוח ערבי, ואפעס לא ידע כל כך טוב אנגלית.
אני, בסבלנותי כי רבה, ניסיתי לאיית לו את הכתובת בסגנון "A כמו אמריקה, B כמו בננה"

חברים מהמוקד ששמעו את הניסיונות שלי החליטו להפוך את העניין למשימה בלתי אפשרית:

אני(ללקוח): T כמו טלפון
חבר מהמוקד: T כמו טרנספר
אני (ללקוח): R כמו רדיו
חבר מהמוקד: R כמו רחבעם זאבי

נאלצתי להשתיק את הטלפון ולצחוק מבלי שישמע אותי.
אנחנו בחברה דואגים לשמור על רמת שירות גבוהה כלפי אנשים, וגם לערבים אנו נדרשים להעניק שירות מקצועי, ממש כמו לאנשים אמיתיים.

הפולניה
כשחשבתי על המשפט הבא, לא האמנתי שטרם כתבתי עליו בבלוג:
והרי הוא המשפט הכי בסיסי של כל האמהות באשר הן, אולי הראשון שהייתי צריך להתייחס אליו;

"ואם כולם היו קופצים מהגג?! גם אתה היית קופץ?!

זה תמיד אותה דוגמא - לקפוץ מהגג.
לא תשמע איזו אמא מקורית:
"ואם כולם היו שותים אקונומיקה?! גם אתה היית שותה?!"
(ואולי הם נמנעו מלהיות יצירתיות מדי, על מנת שלא לתת לילד הרך יותר מדי רעיונות לראש.)

וזו הרי שאלה רטורית מהסוג הכי מעצבן שיש: ברור שלא הייתי קופץ מהגג אחריהם, אבל אם תמשיכי להיות כזו פולניה כל הזמן, אמא, אני עוד עלול ליזום רעיון שכזה בעצמי.

ועוד הייקו אחד ליום
אמא די לשאול;
"אם כולם היו קופצים?!"
יא פולניה!

פינת הדיאטה הנצחית של צחי נוי