שירת הבירבור

זום זום זום
מחשבה שעברה לי בראש: לאן נעלמים הזבובים בלילה?
לאן נעלמים היתושים ביום?
לאן הם הולכים כשהם "OFF DUTY"? (בהנחה שהם לא כלואים בחדר הסגור שלי, היות ואני לא נוטה לאורר אותו, שכן הדבר נוגד את תפיסת העולם ודרך החיים שלי.)
איפה הם ישנים? על העצים? בדשא? בבית השאנטי?

האם יש ביניהם איזה הסכם חלוקת יממה ביניהם, מי יציק לשוכני הארץ בשעות האור ומי יציק בשעות הלילה?
חושבים שהייתה בין היתושים לזבובים ועידת פסגה בסגנון שיחות קהיר שהיו השבוע בין ארגוני המחבלים?
שהם ישבו יום אחד ועשו ביניהם יישור קו בעניין שעות ותחומי הפעילות בהטרדת כל היונקים באשר הם?

ואולי (רק אולי) הזבובים והיתושים הם אותו הדבר?
אולי הזבובים הופכים ליתושים בלילה (משהו בסגנון איש זאב) ובכך מקשים את זיהוים ותפיסתם?

RIP
איך זה שתמיד שמת מישהו בנסיבות מצערות כתוב בעיתון שהוא היה הבנאדם הכי טוב בעולם? מה? החארות לא מתים בימינו?
ואיך זה שלכולם היו תכנונים מרחיקי לכת, שהם תיכננו בקול בדיוק בשבוע האחרון לפני מותם?
אולי אסור לדבר על תוכניות לעתיד ולהיות אדם נחמד ואהוב.... נראה שזה מביא מזל רע.

עלילות עמליה והמאה ה- 21.
והנה עוד סיפור על עמליה, העוזרת בת עדות המזרח שלנו;

ערב אחד השבוע אמרה לי אמי, תיבדל לחיים ארוכים: "בני, החדר שלך הוא מזבלה! אמרתי לעמליה לנקות אותו טוב טוב מחר,
תפנה את השולחן שלך (אתה מפוטר!) כדי שהיא תוכל לנקות שם סוף סוף".
ואכן, השולחן שלי הפך עם הזמן לערימה של ניירות וצעצועים של קינדר, עד כי נראה שקיבל חיים משל עצמו, ואיים למחוץ את המקלדת שלי למוות.

הלכתי וחיפשתי שקית כדי לרכז ולאסוף לתוכה את כל הצעצועים שעל השולחן, עד שהיא תעביר ניגוב לאבק ואוכל להחזיר אותם למקומם.
עקב קלות דעת רגעית, לקחתי לידי שקית אשפה גדולה (היו הרבה מאוד שטויות על השולחן! שקית רגילה לא הספיקה.) ומלאתי אותה מכל טוב.
בסיום הנחתי אותה על השולחן כשהיא פתוחה לרווחה והלכתי לישון.

ניחשתם נכון. הכל הלך לחדר אשפה. לרוע המזל לא היו אלו רק צעצועים, היה שם גם שלטים של הטלוויזיה והדי וי די, מחשבון, כלי כתיבה, ארונות, בגדים, אלטע זעכן-אלטע זעכן.

ההורים שלי נאלצו לרדת לחדר האשפה ולנבור שם כמו חסרי בית מוכי גורל שנוברים בזבל של השוק בתקווה למצוא כמה עגבניות ראויות למאכל. (אני פשוט הייתי בעבודה בשעה שעשיתי את האחד ועוד אחד והבנתי שלא ראיתי את השקית הזו איפה שהשארתי אותה בלילה).
לצעצועים שלום.

אגב, את שקית הזבל האמיתית שהכנתי לכבודה ושמתי ביציאה ליד הדלת, היא לא הורידה לאשפה.

והנה סיבות נוספות למה אני לא אוהב אותה:
1) היא זורקת כל עיתון שהיא רואה, כולל העיתון של היום בבוקר. בחיים לא תסתכל על התאריך.
בימים שהיא באה פשוט אין טעם לחפש את העיתון, הוא כבר איננו.
לפעמים איזה מוסף מצליח להישמט ולהסתתר מפניה עד חלוף זעם, ואפשר למצוא אותו מקופל מפוחד מתחת איזה שולחן

.
2) כשהיא דופקת בדלת שלי כדי לפנות אותי - היא דופקת כאילו יש לי וילה פרטית משלי בתוך החדר ואני צריך לשמוע את הדפיקה מקומה שלישית.
כשהיא מעירה אותי בדפיקה כזו, אני צריך לעסות את הלב במשך כמה שניות עד שהוא חוזר לתפקוד מלא.

3) היא מדברת בקול רם אפילו שהיא יודעת שאני ישן, ויש לה צמידים שעושים לי סימפוניה למצילתיים במשך שעות.

4) היא לא באמת מנקה את החדר, מקסימום מעבירה ספונג'ה. מחליפה מצעים פעם בשבועיים, וזה רק אם אני מזכיר לה.

במוקד  1
להתחיל שיחה זה קל מאוד:  "XXX שלום מדבר אסף, במה אפשר לעזור?"
אבל איך מסבירים ללקוח שכבר הגדרת איתו כל מה שיש להגדיר ועכשיו הוא אמור לומר לך תודה ולעוף מהקו לכל הרוחות?

אני אומר "מצויין, עכשיו אתה מחובר וגולש, והגדרנו את כל מה שצריך",אבל הלקוח, מסוחרר מכל השיכלולים שהטכנולוגיה של המאה ה- 21 סיפקה לו והביאה אל מפתן ביתו, אינו ממהר לנתק.

הרבה לקוחות מנסים לחשוב על כל שאלה שעלולה לצוץ להם בהמשך, ולא ממהרים לשחרר אותי מחשש שאחרי שננתק הם יזכרו במשהו שהם רצו להגדיר. וצריך לסבול את ה: "אההההה.... אההההה... שניה.... אההההההה...." כל פעם שאני שואל אותם "עוד משהו אדוני?"
וככה אני מוצא את עצמי רומז בעדינות ללקוח שסיימנו (כי לנתק, לרוע המזל, פשוט אסור - עד שהלקוח אומר תודה ושלום. או לפחות שלום.)

במוקד  2
לקוח: שלום, אני רוצה לבטל את הטכנאי שהזמנו למחר.
אני: אדוני, אנחנו לא שולחים טכנאים ללקוחות, איזו חברה אמרה שהיא שולחת טכנאי?
לקוח: בזק.
אני: אנחנו לא בזק, אדוני, אנחנו ספקי אינטרנט, אתה יודע מאיזה מוקד הזמנתם את הטכנאי?
לקוח: כן, המוקד של בזק 1800-340-340.
אני: אז אני מציע שתתקשר לשם כדי לבטל את הטכנאי שבזק אמרו שישלחו לך.
לקוח: אבל אצלכם עונים מהר יותר...

במוקד  3

לקוח: יריב שם?
אני: איזה יריב? מאיזה מוקד הוא?
לקוח: מה???? איך אתה לא מכיר את יריב?

לקוחות כנראה מציירים לעצמם בראש מקלט ביתי קטן ומאובק, שבתוכו יושבים 10 אנשים ומקבלים שיחות בשם החברה.
לא נראה להם הגיוני שצריך יותר אנשים מזה.

מבין 10 האנשים האלו יש כמה תומכים טכניים, אולי אחד מכירות, ואולי (ביום טוב) עוד אחד לשירות לקוחות.

קשה להם לדמיין שרק במוקד שלי יש 35 איש במשמרת, ובתמיכה של ה- ADSL  והכבלים, יש אפילו יותר (אני מתאר לעצמי).
שלא לדבר על קצב חילוף האנשים המטורף שיש עם אנשים שמתפטרים ופרצופים חדשים שמופיעים במקומם בכל שבוע.
ומשמרות בוקר, ומשמרות ערב שלא נוטים להיפגש כמעט.

אז לסיכום: לא, אני לא מכיר את יריב, ואני לא יודע מה אתה רוצה ממני.
מה? יריב מהמוקד שלנו? אההה... כן. הוא פה לידי, אני מיד מעביר אותך.

פינת ההרזייה של צחי נוי
אין! נגמר!
אחרי 20(!) קטעים של צחי, נמאס גם לי לרדת על הבנאדם.
להלן ראיון של צחי שהתארח אצל פיני הגדול (תוכנית מצויינת אגב!)

mms://stream.mooma.com/Upl/Bip/2003/12/1/pini9_tzahi-noi.wmv

נא לשים משקפי מגן, מראים שם קלוז אפ של התחת שלו מהסרט אסקימו לימון.

אני חייב לכם ספיישל סיום ענק בהשתתפות עשרות ניצבים.
אבל זה יהיה רק עוד שבוע שבועיים (מצריך קצת הכנות).
והנה ספויילר: הוא אכן מרזה בסוף.

הייקו אחד ליום
הסופגניה
מצווה - השם ציוונו.
מחר דיאטה.

פינת ההמלצה היומית

למי שעוד לא גילה - המשחקים הכי קטנטנים וחמודים שאי פעם ראיתי ברשת.
מקסימים אחד אחד וממכרים להפליא. האהוב עלי הוא עם החזירים ובועות הסבון (שורה שניה באמצע).

השיר ברקע של המשחק הזה הוא היצירה של מוצרט שהמלצתי עליה בפוסט הקודם.

זהירות - פשוט ומתוק, אך ממכר.

http://www.ferryhalim.com/orisinal/