שירת הבירבור

חבר'ה, איך אני יכול לקרוא לבלוג הזה "שירת הבירבור" ללא קצת שירה פה ושם?

אז כיוון שמאז יוני לא כתבתי פה שיר ראוי, הגיע הזמן לאיזו יצירה הזויה של אמצע הלילה;

וכמו שאמרתי בכותרת, עוד אין לו שם ראוי. מי שרוצה להציע שם - מוזמן.

עוד לא בוקר, פה יושב,
קצת בוהה, וקצת חושב,
לא עושה דבר מועיל,
מתבטל פה בעליל.

רק ישבתי לי שעה
די קפוא, ללא תנועה,
טלוויזיה מרצדת,
יד ימין על המקלדת.

ועיני בוהות בקיר,
ומפי נוטף לו ריר,
והרוח בחלון - מרקיד עצים לשיגעון,
שריקתה העמומה, רק אותה אוזני תשמע.

והשעון דופק דומם
ואני קצת מנומנם
אז ראשי לצד ינשור
לשינה אז אעבור.

ואני שוב במוקד, ויש שיחה נכנסת,
זו לקוחה שטורטרה, והיא מאוד כועסת,
אנגלית היא לא דוברת, רק מעט גרוזינית,
ובמחשב שלה התקינו חלונות XP בסינית.

אחריה מגיע זקן בן מאתיים,
שניסה לגלוש לעיריית גבעתיים,
אך כיוון שהוא גר בכלל בעיר אחרת,
הסיסמא שהוא המציא, בכלל לא מתקבלת.

לבסוף התקשר לקוח חדש,
שרוצה להתחבר, אבל מודם לא רכש.
אז שהוסבר לו המצב, את הטון הוא לא אהב
ואז בטוב ליבו עליו, צרח מעומק ראותיו:

והערס קולו שצף - שניה לא נדם,
ואותי האשים בכל הרע שבעולם;
בשואת הארמנים, בעלייתו של לנין,
בהפסד בכדורסל, ורבין שחוסל,
בטרור שמשתולל, והוא ממשיך ומגולל:

בעליית הנאצים לשלטון, בכותרות שבעיתון,
בשחיטויות במפלגה, בביטחון בנסיגה,
במזג האוויר, בחוק החזיר,
בעליית מחיר הדלק, ותאמינו - זה רק חלק.

והוא ממשיך ומקלל, ובכעס ממלמל,
ואפילו מתפלל  - שאלך לעזאזל.
ואז מאחורי זינק צל גדול, חזק,
בגרוני אותי תפס , והנה אני נחנק.

הו אז התעוררתי עם עיניים נפוחות,
עם צוואר כואב תפוס, ובאפיסת כוחות,
הרימותי את עצמי מכסאי הדביק,
פתחתי את הדלת ונשאבתי אל הריק.

זו שעה כה מבוזבזת בליל חורפי קריר,
ניוון מוחי וגופני, אף לא הזזתי שריר.
ולא הועלתי לעצמי, ממש בזבוז אדיר,
אך מזל  שלפחות יצא לי איזה שיר.