שירת הבירבור

עקומה
ראיתי היום את השלט "האט, עקומה לפניך".
משום מה קפץ לי לראש המשפט: עקומה, עקומה-אבל לפניך.

נשבע לכם ששמעתי את זה
היום ביקרתי עם פרת משה ב"מיני ישראל".

ליד הדגם המוקטן של הכותל המערבי עמדה אמא עם ילדה הקט, האמא נתנה לקטן את הסלולארי כדי שישמיע את קולו (אולי זה יתן לה איזה אליבי אח"כ שימצאו את הגופה שלו באיזו תעלה, עיין ערך הודיה פימשטיין)

הקטן לוקח את המכשיר לידיו ובקול רוטט מכריז "כן, אנחנו ליד הקוטב המערבי עכשיו..."

אתם מבינים? יש קוטב צפוני, וקוטב דרומי... אז למה שלא יהיה קוטב מערבי?

שלום כיתה א
היום כל היומנים שקונים לבית ספר תיכון הם או של סאבלימינל ודומיו, או אירגונית (לחנוניות האמיתיות). בעודי עובר היום ליד אחד מדוכני "בחזרה לבית הספר" נזכרתי ביומני שנה שהיו לי בכיתות הנמוכות: היו אלה יומני שנה תמימים לחלוטין, עם עובדות טריוויה, וכל מיני "הידעת?" למיניהם (וגם זה במקרה הטוב). לפעמים היה בסוף היומן כמה עמודי "בונוס" של מלל, ובהם ריכוז של טבלאות המרה בין מידות שונות, וכל מיני עצות איך להסיר כתמים של דיו מחולצות... ועוד כל מיני דברים שלא באמת היו נחוצים, אבל בשעת שיעור מולדת משעמם, אפילו הם היו מצליחים להפיק עניין מסויים.

אבל העיקר ביומנים האלו היה ללא כל ספק המדבקות הקטנות שהיו מצורפות בסוף. המדבקות האלו היו יקרות המציאות: היה דף מדבקות אחד, או שניים במקרה הטוב, ובשל הכמות המצומצמת שבה סופקו - השימוש בהם תמיד היה בזהירות רבה: אם הייתה מדבקה "לא לשכוח!" (עם ציור קטן של מלפפון שעושה פרצוף מופתע), הו אז הייתי שומר אותה לאירוע באמת חשוב מכל, שאסור לו לפרוח מזכרוני.
במהלך כל השנה הייתי שומר על כל מדבקה הזו, ועל כל אירוע חושב פעמיים ושלוש אם הוא אכן שווה באמת מדבקה (ולרוב מחליט ששווה לשמור אותה הלאה, לשעת חירום, לאירוע הכי חשוב בעולם שיבוא באיזה יום מעונן)...
האירוע המדובר כמובן מעולם לא הגיע, ולפיכך מצאתי את עצמי שנה אחר שנה מסיים את הלימודים עם כל המדבקות שמורות מאוגדות במקומן בסוף היומן.

חלק מהיומנים הללו עדיין שמורים איתי עד היום הזה, ורובם ריקים לחלוטין מתוכן שכתבתי אני, להוציא כמובן כל המכתבים שהמורים היו כותבים בהם לאמא "אסף שוב לא הכין שיעורי בית, לטיפולך..." (מרגלות מלשינות ומרושעות שכמותן!)

אבל היום אני מרשה לעצמי לפנק את עצמי במדבקת "לא לשכוח" לרגל חגיגות ה- 50 אלף לבלוג זה! (מי שקולט אצלו את המספר במונה, מתבקש לצלם ולשלוח, למזכרת יו נו...)

BIG FOOT
להלן פתקית ברקוד שהייתה מצורפת למכנס שאמא שלי קנתה ברשת "ML"

מישהו מסוגל להסביר מה הייתה כוונת המשורר?
והאם אמא שלי היא איזה יצור בסכנת הכחדה?

ווב-קאם אחת ליום
גבירותי ורבותי - אני רשמית אדם חופשי.
הגשתי את התפטרותי ממחלקת התמיכה הטכנית של האינטרנט, וכעת אני כאחד האדם (כאחד בני האדם המובטלים בדימונה כלומר).
לא אוכל עוד להחשיב עצמי חלק מעולם ההייטק, ועל כן החלטתי לצאת בפינת LOWTECH מיוחדת במינה:
כל פוסט מהיום (עד שימאס לי בעוד שני פוסטים בערך) יכיל מצלמת ווב-קאם שתשדר בזמן אמת ממקומות שונים ומסקרנים ברחבי העולם.

להלן הווב-קאם הראשון:

צילום "חי" (כמה אירוני) מקברו של אחמד יאסין (שנחפר וחולל במיוחד לצורך בלוג מצולם זה!)
אם מישהו רואה תזוזה כלשהי - הוא מתבקש לפנות לקוחות צה"ל למטרת וידוא הריגה:

הסבון בכה מאוד
מכירים את זה שסבון עומד בשלולית של מים עומדים במשך כל הלילה?
בבוקר באים להתקלח, ומגלים שכולו הפך לעיסה חלקלקה ומגעילה... עד כי יש ממש לקווצ'ץ' אותו לכדי צורה מגובשת לצורך הסתבנות נורמלית.

ואז ברגע שמתחילים להסתבן איתו, הוא מתפרק לחלקיקים קטנים לבנים ודביקים, שנתקעים על כל הגוף, ומסתבכים בשיערות בכל מקום (כן! גם בחזה, לכל מי שרצתה לדעת!)

.
באופן כללי הוא די מגעיל להתעסקות, יש לומר, ומהר מאוד הוא מתפרק בידיים כמו עיסה, ומתחיל ליפול מבין האצבעות טיפין-טיפין, ולהישטף עם הזרם אל בלי שוב... (זאת להוציא את החלקיקים שנדבקו אלייך ושתגלה אותם על הירך שלך רק כשכבר תהיה מנוגב ויבש...)
על כך יאמר בגאון: א-י-כ-ס    מ-ג-ע-י-ל!

במכון 1
תקשיבו למה שאני אומר: אין דבר מגעיל יותר בעולם, מלהמתין למכשיר במכון שיתפנה, ואז לגלות שהמתעמל החרוץ השאיר אחריו מריחות זיעה מגעילות במיוחד על ידיות האחיזה או על הכרית התומכת...
אנשים! אתם מביאים איתכם מגבת - תשתמשו בה!!!! אייייייכססססססס! ואני צריך לגעת בזה אח"כ... טוב... אולי אני לא אעשה מכשיר חתירה היום... זה לא כל כך נורא...

במכון 2
שמתי לב למשהו מוזר, יש במכון שלי כמה מתקני כושר שמוקמו ממש ליד הקיר, ובמכון כל הקירות הם הרי מראות, יוצא שמלא מתעמלים מסתכלים על עצמם במראה בשעת האימון.
לא ברור לי למה אנשים כל כך נהנים לראות את עצמם סובלים (מישהו אמר מזוכיזם?), אבל כל פעם שאני מסתכל על עצמי מקפצץ לי על הסטפר, אני מרגיש קצת כמו קוף בניסוי מדעי,
כמו שתמיד רואים בתוכניות טבע (אם מישהו זוכר את "חיות וחיוכים", אז זו דוגמא אפילו יותר טובה).
הקוף רואה את עצמו במראה, הקוף מזהה שזה הוא במראה ולא קוף אחר, הקוף מתחיל לעשות פוזות...

למרות זאת, ולמרות שאני חושש שאנשים יקלטו אותי מפשיט את דמותי במראה, אני לא מצליח להוריד מעצמי את העיניים במשך דקות שלמות, זאת בהנחה ואין איזו בחורה יפה בחדר, ושאין כרגע תוכנית מעניינת בטלוויזיה.

וזה לא רק אני- אני תופס מלא אנשים בוחנים את גופם במראה בהתפעלות בשעה שהם מרימים משקולת זו או אחרת, ושולחים לעצמם מבטי זימה מחרמנים דרך המראה, כאומרים לעצמם "היי, בחור סקסי, איזה שרירים יש לך...".

אכן הנרקיסיזם פורח אצלנו במכון.

במכון 3
מכירים את זה שבמכון יש את קבוצת השרירנים, אלו שתמיד שכשאתה מגיע אתה תראה אותם שם, כאילו הם שם מהפתיחה עד הסגירה- נונסטופ.
יש את הקטע הזה שבשעה שהם מתאמנים עם המשקולות שלהם, הם משמיעים קולות מוזרים ומפחידים של מאמץ. משהו שנשמע כמו טרזן בשבי הסורי בשעת עקירת ציפורניים.

או כמו פר בשעה שמסרסים אותו ללא הרדמה...

גם אני, ברוך השם, מתאמץ לא מעט, ובחיים שלי לא העזתי לפלוט מהפה שלי כזו קריאה בהמית שלא הייתה מביישת איזה פרד ממוצע בשעות ייחום קשות מנשוא.
נראה לי שהם סתם עושים את זה בשביל תשומת הלב, או שהם כל כך נחושים להשיג שרירים אימתניים, שהם פשוט לוקחים איזה 30 קילו יותר ממה שהם מסוגלים להרים, וקורעים לעצמם את הצורה עד כדי סבל טהור.

במכון 4
לא יודע מי בוחר את השירים שמתנגנים אצלי במכון, אבל אני רוצה לחנוק אותו במו ידי עד אבדן חושים!
לא יודע איך זה, אבל כל פעם יוצא לי לשמוע את אותם השירים מתנגנים שם, כאילו יש דיסק אחד שחוזר על עצמו בלופ כל שעה.

אני משתגע מזה, זה עושה לי חרדות. והכי הכי הכי אני שונא את השיר שהולך:
don't you know, pump it up, you've got to pump it up... (שטוחנים בימינו ב-99 אף אם), שזה אולי השיר הכי גרוע ששמעתי בימי חיי, אבל כשהוא חוזר על עצמו בכל פעם שאני מגיע לשם, זה הופך ממש לדבר בלתי נסבל.

שלא לדבר על זה שכל פעם שהוא מתנגן אצלי ברדיו במכונית, אני קופץ כנשוך נחש ומחליף תחנה, מבחינתי שתהיה הפינה של אבשלום קור, הכל יותר טוב מזה!

המלצות!

1) עוד קווסט!
כן כן, והפעם אחד לא הכי קל, לקח לי כמה עשרות דקות מכובדות.
מדובר בקווסט בלשי כמו שקווסט אמור להיות (לעומת הקווסטים הקלים יותר, פה לא מספיק להקליק, אלא צריך לבחור אם להסתכל או להרים או להזיז וכו' וכו')
למרות זאת הוא לא מסובך, והוא חביב למדי.

לפני שאתם בכלל פונים לשאול אותי איך לעבור הלאה, הנה גם הפתרון למקרה שתתקעו!

2) אנימציה חמודה מאוד על כלב בצניחה חופשית, משעשע למדי!

3) ואם קלטתם את צחי נוי, למשל, עושה שיזוף בעירום בחוף פרישמן, אתם מוזמנים לעדכן את כולם(ואף לקבל עדכונים בזמן אמת לסלולארי) בכתובת הזו.

4) אני אמנם כבר איני נמנה עם קהילת תומכי האינטרנט בישראל, אבל הנה קטע משעשע וחביב מאוד שכתב עמית למקצוע,
ובו הוא מפרט בצורה חביבה מאוד את אותן דפיקויות של לקוחות שכולנו כבר מכירים פחות או יותר מהפירוט הנרחב שפרסתי בחודשים האחרונים בבלוג זה.

לאוהבי הז'אנר, שווה קריאה ביותר!