שירת הבירבור

תודה

דבר ראשון - תודה לעשרות הקוראים טובי הלב של הבלוג הזה, שהראו איכפתיות מעל ומעבר לכל הציפיות, ושאלו והתעניינו, והאיצו בי לחזור לכתיבה. תודה לכולכם!

אני לא מתכוון לחזור לכתוב בתפוקה מלאה, אבל יהיו פוסטים פה ושם, בהתאם לכמות הרעיונות שיצטברו.

ועוד חוב קטנטן - תחרות הפולינדרומים שהכרזתי עליה זה מכבר, (ועוד בעודי מכריז עליה יצא לי החשק ממנה):

הנה כמה משפטים מקוריים שהביא לידי הקורא הנאמן ליאור (שאותם גנב מחבריו ליחידה).

(פולינדרומים, להזכירכם - משפטים שניתן לקרוא גם מהסוף להתחלה)

* הסוס השטני נטש הסוסה.

* מי אנסה שישה סנאים?

* מי שותים דם? יתושים!

* חמור מעביד נשיא מול חוף יבש משמש ביפו? חלום! איש נדיב עם רומח!

* מג- אוהב הוא את שרונה ודניאלה פיק. יפה? לא! ינדו הן. ורשת א' אוהב הוא גם.

עולמן המופלא של החיות

והפעם - החומייני.

החומייני הוא הבן דוד החמוד של הג'וק הביתי המצוי. אין לו רגליים ארוכות ומחושים בגודל אנטנה, והוא בכלל קטן שובב ומפוזר, ולפיכך איננו נרתעים ממנו בד"כ.

היצור הזה, כמה שהוא קטן - ככה הוא מטומטם. אותו חומייני אומלל - כל מטרתו בעולם הזה היא להיתקע בקירות תוך כדי תעופה. אפשר לשמוע כל הלילה את אותו חומייני מסכן שנכלא אצלך בחדר - נתקע שוב ושוב בקירות בניסיון הרואי כלשהו לשבור את הקיר אל החופש. מדובר,ככל הנראה, בשיגעון גדלות כלשהו , או בטיפשות גרידא של היצור הקטן שלא מוכן ללמוד משגיאות העבר שלו, משנכשל למוטט את הקירות בעזרת גופו הזערורי בעשר הניסיונות הראשונים.

עיניים עצומות לרווחה

ודאי תסכימו איתי שלראות בנאדם ישן עם  עיניים פתוחות למחצה זו חוויה מפחידה ברמות על, שמשאירה אותך בחוסר שקט נפשי כל עוד אתה איתו באותו חדר?

כשאתה רואה אותו שוכב שם עם עיניים פתוחות, אתה לא מאמין שהוא באמת ישן, ושהוא סתם תוקע בך מבט חשדני ברגע שחדרת לפרטיות של החדר שלו. אחרי חצי דקה של בהייה בבנאדם, אחרי שברור שהוא כבר לא מתכוון לפנות אליך, הנטיה היא לעזוב את החדר ההוא כמה שיותר מהר, כי העיניים האלו רודפות אותך, בצורה כזו שאי אפשר להסיר מהן מבט, וכשלא מסתכלים עליהן - הן כמו ננעצות בעורף שלך...עוקבות... כמו בסרט אימה... נוצצות בחושך.

רעב

ביום שישי האחרון חברי ואני פינקנו את עצמנו בארוחת סושי כדת וכדין. אכלנו יפה מאוד, ושילמנו בהתאם (הרבהההה כסף). והדבר שהיה הכי בזיוני אולי בכל העסק, היא העובדה שמיד ביציאה מהמסעדה הלכנו ורכשנו לעצמנו נקניקיה בלחמניה ממזללה צמודה, על מנת להגיע לתחושת שובע.

כן, אף אחד לא הבטיח לך שאחרי ארוחה של 100 שקל גם תהיה שבע...

אבל כמו שתמיד אמרתי - סושי זה אוכל לנשמה, לא לקיבה.

HAIR

אירוע משפחתי. בר מצווה. נשיקות, לחיצות יד, "מה נשמע?" "הכל בסדר" "איך גדלת"... כך עוברים אחד אחד בתור. עברנו את חתן האירוע, את משפחתו, את הדודים, את הדודות...

ואז הגענו לגולת הכותרת: אחותו של סבא ז"ל, בת 90. לא ראיתי אותה 8 שנים אולי. אז מן הסתם לחיצת יד אמיצה וברכה לבבית לא יספיקו פה... והנה אותו תרחיש בלהות מוכר כל כך הולך ומתגשם ממש אל מול עיניי;

הזקנה מכופפת צווארה קדימה, ומקבצת את שפתותיה זו אל זו לנשיקה מקומטת ורטובה. עד כאן סבבה, כי כולנו יודעים שלפני שנוכל לאכול את העוף והדג מלוח שלנו בשקט חייבים לעבור את מסכת ההשפלה האינסופית הזו. אבל לדבר אחד עוד לא הכינו אותי: לשיערות הדקיקות והמתנפנפות שציפו לי בקצה הסנטר שלה!

כמו וילון ברוח, כמו תולעת בתפוח, כמו קוצים של קיפי, כמו רעמה של היפי...

שם הם חיכו לי, מתבדרים ברוח הקלילה, מעבירים בי ליטוף קל בעוד אני סופג מיצים ריריים בעל כורחי לאור יום, ואין מושיע.

שלוחה בזאת מחאתי - לא הכינו אותי לעסק הזה! שום עוף ודג מלוח בעולם הזה לא מצדיקים כזה סבל וצילוק נפשיים.

אני פונה בקריאה נרגשת - זקנות בעלות זקנים - לכו להתגלח! 

והנה כמה שלטי מחאה שניסחתי להפגנת ההמונים שתיערך בקרוב:

במקום לנוח - תנו גילוח!  כי החיים יפים ללא זיפים.

סרנדו

ביציאה מהאירוע, שהיה אגב רוסי לחלוטין, כולל הופעה רוסית למהדרין עם שירים מהמולדת ורקדניות עם מחשוף, יצאנו אנו ונעמדנו ליד המעלית, שם הסכמנו שהיה  ק-צ-ת  יותר מדי בשבילנו, הילידים המקומיים. וסיכם אבי בהחלטיות גובלת בשעשוע: "שרדנו!"

לפתע גילינו שמאחורנו התמקמו להם זוג רוסי למהדרין שיצא גם הוא מאירוע. מיהרנו והשתקנו את הדיבורים בנושא, על מנת שלא ישמעו האוזניים הזרות מילים שלא ינעמו להן. אך הגבר הזר התמלא באושר גדול ושאל: "אמרת סרנדו?! אני נולדתי שם!!!"

חולצה בשלום

יצא לכם להיזכר פתאום באיזה פריט לבוש שהיה לכם, ואתם מגיעים להבנה שלא ראיתם את אותו פריט לבוש (בד"כ חולצה) כבר שנים? לאן הם נעלמים?! יכול להיות שאמא פשוט שמה אותו בארון של בן משפחה אחר, ולפיכך הוא שוכב אי שם באיזה ארון בבית  ללא שימוש כלשהו, ממתין למחלץ שיאפשר לו לראות אור יום שוב? אולי אמא נתנה אותו לתרומה ולא ידעה אותי?! אני מניח שלעולם לא נדע... לפחות עד שלא נשאל את אמא...

מתומן

חשבתי על הנקודה הבאה ; למה המתומן (צורה הנדסית בעלת 8 צלעות) נקרא דווקא כך - מדוע שמו מבוסס על המילה "תמאניה" (שמונה בערבית) ולא מבוסס על המילה "שמונה" בעברית?

התשובה היא פשוטה: אם היו קוראים לצורה על פי המילה "שמונה" היה פשוט יוצא: "משומן"(!)

במוקד

מעצבנים אותי לקוחות שבכלל לא מעניין אותם מה העצה הטכנית שיש לי לתת לבעיה שלהם - הם כבר החליטו מראש מה הבעיה שלהם ולא יקבלו הצעה נוספת לפיתרון:

דוגמא 1:

אני מבקש מלקוח לנסות להתחבר, ומקבל הודעת שגיאה 800 - שזה מעיד לרוב על נתק כלשהו בין המחשב למודם. מאחוריו אני שומע את אחיו צועק "זו הסיסמא... לא כתבת נכון את הסיסמא". אז אני מסנן בשלווה: "לא, כרגע זה לא בעיה של סיסמא, סמוך עלי".

אנחנו ממשיכים לטפל בבעיה, אבל גם בחיוג הבא מקבלים את אותה שגיאה, ושוב האח חוזר על המנטרה הקבועה שלו: "זו הסיסמא! אתה לא כותב נכון! בוא תתן לי לכתוב אותה מחדש!" אחרי כמה פעמים כאלו אמרתי לו - "שמע, אם הוא כל כך בטוח שזו הסיסמא, שינסה לכתוב אותה בעצמו..."

זה כמובן לא עבד... אבל בזבזתי עוד כמה דקות טובות עד שהם היו בטוחים שהם הקלידו את הסיסמא נכון.

דוגמא 2:

מתקשרת איזו זקנה, ומתלוננת שהיא כל פעם מקבלת הודעה באי מייל שאומרת שהייתה בעיה בשליחת ההודעה שהיא ניסתה לשלוח. אני עובר על תוכן השגיאה שהיא קיבלה, וממנה עולה כי הכתובת שהיא הקלידה אינה נכונה מבחינה תחבירית (מבנה הכתובת לא נכתב נכון, כלומר בלי שטרודל, או עם סיומת שגויה.)

אבל היא מתעקשת איתי: "אחד התומכים שלכם נכנס איתי בשבוע שעבר להגדרה שבה מגדירים חלוקת הודעה גדולה לחלקים קטנים ליעול השליחה" (כמובן שהיא אמרה את זה בשפה עילגת הרבה יותר, ומנוסחת הרבה פחות).

אמרתי לה שאין שום קשר לתקלה של שבוע שעבר, ואפילו תירגמתי לה את הודעת השגיאה שהיא קיבלה שאומרת בבירור שהתחביר (SYNTAX) של הכתובת לא נכון. היא לא הקשיבה, רק דרשה ממני להביא אותה להגדרה שהיא מחפשת... הבאתי אותה להגדרה, היא שמחה שמחה גדולה, והשארתי אותה לשחק בהגדרות הדואר שלה עד שנפשה תבוא על סיפוקה.

לתת לאישה כזו גישה להגדרות מתקדמות במחשב - זה כמו לתת לגורילה סכין קצבים, ולשלוח אותו לרוץ ברחובות. היא סכנה לעצמה ולמחשב שלה. רק שממנה לא איכפת לי, זה המחשב האומלל שלא עשה רע לאיש, ולו שלוחים רחמי.

המלצות מצויירות

האם ראיתם כבר את 5 הדקות הראשונות מתוך הסרט שרק 2? אם לא, ואם יש לכם זמן להמתין שהסרטון ירד - כאן הכתובת.

בנוסף אני ממליץ בחום לבקר באתר של חברת פיקסר("צעצוע של סיפור", "מוצאים את נימו"), ולצפות בפורמואים לסרטם החדש והמשעשע. ולהנות מקטעים נוספים ו"פיספוסים" מסרטיהם הקודמים. ולא להפסיד את הסרטונים העלילתיים הקצרים שלהם שספק אם ראיתם קודם; ההנאה מובטחת.

וכמובן לא נשכח את הפרסומות המשעשעות ל"אמריקן אקספרס" בהם מככבים ג'רי סיינפלד ולצידו סופרמן.

הנה, הוא כותב שוב.  כמה טוב לגלות שהוא עוד חי.
הרבה מים עברו בירקון מאז שהתחלתי לכתוב. 11 חודשים חלפו עברו ביעף (גם שבט אדר ניסן אייר סיון תמוז ואב).
התעסקתי בכל כך הרבה דברים קטנים ויום יומיים שנתקלתי בהם, שאני כבר לא זוכר על מה כתבתי ועל מה טרם הספקתי. בשבוע שעבר כתבתי קטע לבלוג, ורק אחרי שפירסמתי אותו נזכרתי שכבר דיברתי על הקטע הזה ממש בעבר, בורסיה דומה מאוד.

זהו, אז התחלתי למחזר את עצמי. תודה לאל שהסרתי את הקטע בזמן וש-"שקופית" לא ראתה את זה, אחרת הייתי מקבל ממנה שטיפה.

אין לי כל כך מוזה לאחרונה.

אם פעם בערב אחד עם החברים הייתי מוצא 7 נושאים מעניינים לכתיבה, ושולף את הפלאפון לכתוב לעצמי תזכורת, עכשיו כבר בקושי עולים לי רעיון או שניים.
אולי זו תקופה כזו... אולי זו השגרה... אולי זה הגיל.

עד עכשיו המטרה המוצהרת של הבלוג הייתה המירוץ לראש הטבלה, והיו שבועות בהם הייתי כותב 3 פוסטים ויותר.
עכשיו כשאני לא רחוק מראש הטבלה, אני מרשה לעצמי ל'פרוש לגימלאות', ולהפוך את הכתיבה בבלוג לתחביב בלבד.

זה יותר טוב בשבילי (בגילי לא צריכים את הלחץ הזה על הראש), יותר טוב בשביל הקוראים (שלא יצטרכו לקרוא חומר גושי ולא מעובד),
ויותר טוב בשביל אחינו היהודים באשר הם.

אז אני עוד פה, ואני עוד כותב, אבל לוקח את החיים באיזי.
אני משחרר את עצמי מהתלות במונה ומהשתעבדות לו. מעכשיו אני כותב בשביל עצמי.

אז רגע? מה השינוי המהותי והרה הגורל שמולו אנו ניצבים ברגעים אלו ממש, יתמהו ודאי חלק מהקוראים... מה זה אומר מבחינתנו?
לא הרבה, אשיב בענווה, פשוט פחות עדכונים, אבל עם דגש על איכות.

(נא לא להגביה ציפיות: 'איכות' ניתנת לפירוש בהרבה דרכים.)

אז לכל הקוראים הנלהבים -  נא לא ללחוץ, העדכון יבוא כשיבוא לו לבוא. וכשהוא יהיה בשל.

אנחנו לא רוצים שהוא יצא פג או בוסר.

נופי ילדות 1
נזכרתי השבוע ברגע ילדות קסום -
גם אתם הייתם עומדים ליד אמא בשעה שהיא מכינה עוגה, בשביל הזכות ללקק את המקציפים של הבלנדר, ברגע שהיא סיימה להכין קצפת?

נופי ילדות 2
מה הקטע של גננות עם שילוב ידיים?
בגן לא הסכימו בכלל לפנות אלינו אם לא שילבנו ידיים.
וכולנו מכירים את המשפט - מי שלא משלב ידיים לא מקבל סוכריות.
מאיפה הדרישה הזו נובעת בדיוק? מה הן כבר מפחדות שהילדים יעשו עם הידים שלהם? למה כל כך חשוב שהילדים ירסנו את הידים שלהם, כמו היו כלבים תוקפניים.
(ובינינו ; נראה לי שרפול לקח את הקטע הזה קצת יותר מדי ברצינות... עד היום הוא משלב ידיים כשהוא מדבר...)

נופי ילדות 3
כמו שכבר הזכרתי, אני גר ממש מעל גן ילדים.
הדבר שהכי מעצבן אותי זה להתעורר לצלילים הצורמים של המנגנת שלהם.
פעם בשבוע, באה איזו זקנה עם אקורדאון (ותמיד תמיד תמיד זה אקורדאון! גם כשאני הייתי בגן זה היה אקורדאון, אולי זה אותו אקורדאון אפילו!)
ומלמדת את הילדים את שירי ארץ ישראל היפה.
כמובן שאף אחד מזבי האף הקטנים לא מכיר את שירי 'אנו באנו ארצה', אלא רק את שירי מימון, והנגנית המזדקנת שרה לה לבדה במשך שעה ארוכה,
תוך שהיא מלווה את עצמה באקורדאון המרופט שלה, בעוד אני חושק את שיני בזעם, עת אני קובר את ראשי הקודח מתחת לכרית, בתקווה שתבלע את הצלילים הצורמים
ותמנע מהם מלהדיר שינה מעיני ולהכאיב לעור התוף האומלל שלי.

נופי ילדות 4
בלג' בעומר שפקד אותנו לטובה בשבוע החולף עברה במוחי המחשבה הזו:
בטח נורא כיף לילדים שאבא שלהם נגר בלג' בעומר.
הם מרגישים כמו בני מלכים ליום אחד. בטח בערב של המדורה כולם חברים שלהם, הולכים איתם לנגריה להביא קרשים...
ובטח תמיד יש להם את המדורה הכי גדולה, והחברים שלהם לא צריכים להסתובב שבוע לפני עם עגלות של סופר ולאסוף קרשים מתוך ערימות של זבל תעשייתי.
אוף, לו רק היה אבא שלי נגר בלג' בעומר... כי אז הייתי הילד המאושר באדם.

כרבולת
אתה חושבים שהמילה "התכרבלות" באה מהמילה כרבולת?

קמפינג
הוריה של יעל נסעו לטיול מחנות ריכוז בפולין,
דרשה יעל וקבעה: "הורי נסעו לטיול קמפינג" (מחנות).

רישרוש
מכירים את זה שאתם יושבים בתאטרון, ויש סצינה דרמטית, ויש שקט מקפיא באולם,
בדיוק אז ברגע המדוייק הזה, הזקנה שיושבת שני כיסאות לידך תרים את התיק שלה לברכיים ותתחיל לפשפש בו,
כמה שניות אח"כ היא תמצא את מה שחיפשה - שקית סוכריות קשות!
והנה הלך לך כל המתח - במשך הדקה הקרובה היא תתעסק עם השקית הזו, ועם העטיפה של הסוכריה ל-א-ט   ל-א-ט  (בשביל לא לעשות רעש!)
וכמובן שהרעש הסטאטי המרגיז הזה יוציא לך את הריכוז והעניין ממה שקורה על הבמה, והדבר היחידי שתיקח איתך מהסצינה הזו - זה שנאה לסוכריות 'מותר'.

רמזור
הנה בדיחה שאף אחד חוץ ממני לא אהב, אבל זה הבלוג שלי אז אני אכתוב מה שבא לי :)

המחשבה הזו באה לי אחרי 8 שעות רצופות של תמיכה טכנית והתקנת מודמים של ADSL:

אם  הרמזור מהבהב באור ירוק... זה אומר שהוא מנסה להסתנכרן??

(דיר באלאק לרדת על הבדיחה הזו! היא לא מצחיקה והיא יודעת את זה! אבל יש לה קסם נאיבי! תנו לה לחיות בינינו בשלווה!)

המלצות

1
למצוא בלוג אחר שמתעדכן באופן תדיר, לקרוא בכל אותם ימים חסרי פוסט שאנו ניצבים מולם. (או כמו שלימים יקרא: תקופת היובש).

2
משחק מעולה נוסף מהאתר ferryhalim, שכבר ממזמן המלצתי עליו ועל משחקיו המופלאים.
ממכר בצורה קשה, אבל מהנה מאוד (רק חבל שיש כל כך מעט שלבים עד שמסיימים אותו)

3
באתר זה תוכלו למצוא תוכנית קטנה שתעיף לכם את הפרסומות המטרידות באיי סי קיו לגרסאותיו השונות, ועוד אפשרויות שונות ומשונות שיקלו עליכם את החיים.

4
הקובץ הזה יזרז את הגלישה שלכם באתרים, במיוחד באתרים עם הרבה תמונות:
כברירת מחדל הדפדפן מוריד 2 תמונות בכל פעם, ורק אז עובר ומוריד את שאר התמונות,
התיקון הזה מאפשר לו להוריד את כולן בו זמנית וזה מזרז מאוד את העליה.
מדובר בשינוי של REGISTRY של חלונות, וזה נושא רגיש, מומלץ לפיכך לקרוא את ההזהרה המצורפת לפני הרצת הקובץ.
לחלונות XP\2000

לחלונות 95-98-ME

5
באופן נדיר למדי - ניתן כעת למצוא את כל הפרקים של HAPPY TREE FRIENDS, יקירי הבלוג, באתר שלהם.

לכו לראות איך היצורים החמדמדים האלו מתים מוות כואב ועקוב מדם. זה כל כך חמוד.

נ.ב. - למי שממש לא יכול לחכות שאועיל בטובי לעדכן כבר את הבלוג - מוזמן לפנות אלי לאיי סי קיו, שם דלתי תמיד פתוחה לבירבורים וקשקשת ברשת.
ואני תמיד שמח לקשקש (אם אני לא בדרך החוצה).

אוהב את כולכם, אתם עושים את החיים שלי לטובים יותר!

אסף

אחרי אין ספור בקשות, שאלות ותחינות (סה"כ 3, נכון להיום...)

הנה הוא מגיע: שישי ספיישל 2 (ב').

אז מה לעזאזל אני רוצה מכם הפעם?

הנה הרעיון בקצרה:

כולנו גדלנו על המשפט "ילד כותב בתוך דלי", שלמול עיננו הצעירות והנדהמות השתוממנו לגלות כי ניתן לקרוא אותו גם קדימה וגם אחורה (מהסוף להתחלה).

לימים למדנו כי משפט שכזה נקרא "פולינדרום" (ואם לא למדתם שיעורי לועזית בבית ספר - אז הרני לידע כי אכן כך הוא נקרא בפי הגויים ימ"ש).

לאחר מכן הגיע המשפט הבא בפרסומת לאחד מהמכונים להכנה לפסיכומטרי:

"מי דופק קפוד ים"? ומאז לא שמענו שום משפט פולידרומי שנים רבות...

שנים עברו, ובאמצעות נפלאות המדע המתפתח הצליח בן תמותה ממש כמונו ליצור את הפולינדרום הארוך ביותר בעולם; 17,259 אותיות אורכו, באנגלית.

[אגב, הפולינדרום הקצר ביותר בעברית הוא "גג". וגם "וו", "זז", "שש". ו- "יי" (אלוהים)]

אוקיי, אז מה בתכלס אני רוצה מכם, קוראים מסכנים וחמודים שלי -

אנחנו(כלומר אני ואולי עוד כמה חבר'ה שאין להם משהו טוב יותר לעשות היום) - נרכיב פולינדרומים עבריים מגניבים ונהיה אור לגויים!

אני לא מצפה להגיע ל- 17 אלף אותיות, אבל משפטים של 8-10 מילים עם משמעות נורמאלית, יהיו די מגניבים ואולי יסתובבו אפילו בין האי מיילים בארץ במכתבי השרשרת האלו שכולנו כל כך אוהבים לקבל, ומיד אח"כ למחוק בזעם, ולהכניס את השולח לרשימה השחורה של שולחי דואר הזבל.

אז להלן שלבי התחרות:

1) במהלך השבוע הקרוב: כל מי שבא לו יכול לזרוק מילים שיש להן משמעות כלשהי כשהופכים אותן-

לדוגמא: רופא - אפור \ שונא - אנוש \ צלחת - תחלץ

2) יום שישי הבא (21.5): כל משתתף יוכל לעשות שימוש במילים שהוצעו (או שהמציא לבדו והעדיף שלא לפרסם בתגובות) על מנת לנסח משפט פולינדרומי בעל משמעות מתקבלת על הדעת.

המשפט המנצח יזכה את בעליו בתהילת עולם ותלוש לגלידה בשקל תשעים.

עלו והצליחו, אוהבי שירת הבירבור.

ולדעתי יכולים לצאת לנו דברים ממש יפים עם שיתוף פעולה רחב.

ואם לא ילך מספיק טוב... אז תמיד אפשר למחוק את הפוסט הזה ולפרסם פה את מדור הספרות של אחד העיתונים, לעיונם של הקוראים האליטיסטים.

בשירותים
לדעתי צריך לשים הזהרה על עיתוני שבת: "סכנה: אין לקרוא בשירותים!"
הכוונה היא במיוחד לעמוד הראשון, שגודלו כמפת שולחן ממוצעת, ובלתי ניתן בעליל לפריסה וקריאה בעודו באוויר.

תמיד אני מוצא את עצמי עם זרועות מושטות לרווחה באוויר, בניסיון לאחוז בקצוות העיתון מבלי שיתקמט, ואז בזמן הפיכת העמוד כל העיתון מתפרק (כי ביום שישי הם מתקמצנים על סיכות להידוק, מסתבר), או שהעמוד מתקפל בצורה לא מושלמת ואז חלקו מתקפל פנימה, לכיוון בכלל לא צפוי או קריא.

ואז אני מתייאש באיזה שלב, ואני מניח את העיתון על הרצפה, על מנת לתת מנוח לזרועותי העייפות מן התנוחה הבלתי טבעית (או אנושית) בעליל.
רק אז אני נזכר לחרפתי כי נכנסתי לבית הכיסא ללא משקפי הנאמנות, ומלבד כותרות וכמה מילים בתחתית העמוד שפונה אלי, קשה לי לקרוא ולעקוב אחרי הידיעות הצפופות.

ואז...בחיפוש נואש אחרי תעסוקה...נופלות עיני על בקבוק הסבון הנוזלי והתווית המזמינה והצבעונית שלו.
תודה לאל על בקבוקי הסבון, ועל חומר הקריאה הנפלא שהם מספקים לנו גם בשעות האפילות ביותר של קיומנו העגום.
המממ... עכשיו בתוספת ויטמין E!!!

SASSER
מגיעים אלי לקוחות ואומרים לי "נדבקתי בסארס".
אני חושב לעצמי- "אם היה לך סארס לא היית מדבר איתי כרגע... היית בבידוד..."

איך אנשים מגיעים מ"SASSER" ל- "סארס"?

(SASSER = וירוס חדש שמסתובב בימינו ומעולל 'קונצים' בשפע, השייגעץ הקטן!)

תתקשר!
כשאני נפגש עם ידידות (כן, יש לי הרבה, ואני סטרייט למרבה הפלא) ויוצא לי לנהוג בחזרה הבייתה בשעת לילה מאוחרת, הן דורשות ממני: "תתקשר כשאתה מגיע הבייתה בשלום!"

השאלה היא: בשביל מה זה טוב?
אם אני מגיע הבייתה בשלום, אבל שוכח להתקשר (מה שקורה ברוב הפעמים) - הן נכנסות לפאניקה, לא הולכות לישון, ומתחילות להתקשר אלי לאחר שעה, מכשנואשו מלקבל תשובה.

ואם חס ושלום יום אחד לא אגיע בשלום הבייתה - שוב, הן לא הרוויחו שום דבר;
אם אני שוכב מחוסר הכרה באיזו תעלה, שעה שערבי מסריח גונב לי את המכנסיים ומוציא שיחות מהסלולארי שלי לחו"ל, מה הן כבר יכולות לעשות בנידון? (חוץ מלהתקשר לסלולארי ולבקש מהערבי שלפחות ישאיר לי בכיס 20 שקל למונית הבייתה למקרה שאחזור להכרה?)

ובכל מקרה - כמו שהידידות שלי מכירות אותי עד היום; הן כבר תלכנה בכל מקרה לישון אחרי שעה שבמהלכה לא יגיע ממני קול חיים - ולא תעשנה מאמץ מיוחד להקים משלחת חיפוש.

הזבוב
תמיד אני מרחם על זבובים שנכנסים לאוטו שלי ועושים איתי כברת דרך ארוכה.
תחשבו על זה - יוצאים בבוקר לטייל חופשיים ומאושרים, ופתאום מוצאים את עצמכם כלואים ברכב נוסע ללא יכולת להשתחרר, כשלבסוף משחררים אתכם בסביבה עויינת וזרה במרחק כמה מאות קילומטרים מהבית?  רחוק מהמשפחה ומהחברים  שבחדר האשפה הישן והטוב...

(ומשום מה מתנגן לי כרגע בראש שיר של יהודה פוליקר...)

אם כבר מדברים עליהם - מה הקטע של הזבובים שהם מתעקשים לצאת דווקא דרך השמשה הקדמית?
איזה דפוקים הם, אני פותח להם 4 חלונות באוטו כדי שיצאו משם - לא!
הם יצאו רק מהשמשה הקדמית או משום מקום! כי זה אצלו פשוט פרנציפ - לו יש כבוד!
אז הם ימשיכו להידחף אל השמשה הקדמית בכל הכוח בתקווה לפרוץ החוצה אל החופש, והשמש המזמינה ויתעלמו בנימוס מכל החלונות שפתחחי לכבודם.

שביר
מכירים את זה שבחנויות שמוכרות פסלונים חמודים ודברים שבירים, תמיד המעברים נורא צרים, ככה שמי שיש לו תיק על הגב יכול בקלות להפיל כמה פסלונים על הרצפה תוך הסתובבות לא מבוקרת...
אני חושד שהחנויות האלו בסך הכל מתקיימות מכל הפסלונים ששוברים להם הלקוחות. אולי בגלל זה יש להם יותר שלטי "שברת-שילמת!" מסחורה על המדפים.

באולינג
אם הורדת "סטרייק", נחשבת למכה מוצלחת - למה הם עושים לי כזה X גדול ואדום על לוח התוצאות...

עוד ביס 1
תמיד אחרי ארוחה גדולה, כשאני יושב בפיסוק, קצת מחליק על הכיסא ומתרווח ומצטער שאין לי מקום לשום דבר נוסף -
הו אז בא המושיע והגואל - הגרעפס!

אותו גרעפס גדול ואיימתני שמפחיד כל ילד בטווח שמיעה, ושולח אותו בריצה להסתתר תחת זרועותיה של אמו - הוא זה שמפנה לי את המקום הדרוש בקיבה למטרות קינוח ותוספות שניות.
אלוהים ברך את הגרעפס, הוא הוא שמספק תעסוקה לחברת שומרי משקל ודומיה.

עוד ביס 2
ברצוני לטבוע היום מושג חדש : סינדרום הביס הנסוג.

ברשותכם אפרט -
נתונה עוגה או מנה אנינה משותפת אחרת, וסביבה מקבץ אנשים בוגרים.

ברגע הראשון - ההתנפלות הגדולה - וכל ביס גדול מהאחר, עד כי המזלגות כמעט ואינן נושאות בנטל הכבודה אשר הוטל עליהן. כל איש למנתו ולגורלו- אכול או שיאכלו לך.

ואז - ככל שהמנה* הולכת ונעלמת לבטנם של הנוכחים, כך יקטן הנתח שיקח לעצמו כל אחד מהנוכחים; כל ביס מהמנה יהיה קטן יותר ויותר, וילך ויקטן בטור הנדסי עד כדי פרורים, בהתאמה - ככל שהמנה הכללית נהיית קטנה יותר.

ואז מגיעה נקודת האל חזור -
בנקודה מסויימת, אשר ידועה ומוסכמת על כל הנוכחים (ללא מילים והכנה מוקדמת!); כל המזלגות לוקחים הפסקה ומונחים על השולחן.
והשאלה הנשאלת - מי יהיה החזיר שיקח את החתיכה האחרונה?

פתאום כל הנוכחים יכחישו כי הם מעוניינים בחתיכה האחרונה והזנוחה הזו, ויטענו בעיקשות שהם שבעים לחלוטין.
לפעמים העיקשות המטומטמת הזו מותירה את החתיכה האחרונה יתומה בצלחת וגוזרת עליה דין השלכה, בעוד שלמעשה כל אחד מהנוכחים רק מת לשים עליה את מזלגו.
אבל הכבוד העצמי מחייב, ובשבילו יש להקריב לפעמים...

מובן שאם המנה המדוברת הייתה ליחיד - היא הייתה מחוסלת עד תומה ואיש לא היה פוצה פה.

* (שימו לב לנקודה מעניינת - שיכול אותיות במילה "ש-המנה" נותן "השמנה")

עורך
שמתי לב למשהו מעניין - בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות יש את שם העורך, ולצידו את שם "העורך האחראי".
מה ההבדל בין העורך, לעורך האחראי?
האם רוצים לומר פה שה"עורך" הוא למעשה אינו אחראי למעשיו, ויש להצמיד לו מישהו שישגיח עליו שלא יעשה שטויות?

למעשה זה קצת דומה לרעיון "השוטר הטוב והשוטר הרע" שתמיד רואים בסרטי המשטרה. אחד משחק אותה משוגע ואלים, והשני עדין ומתחשב.

ואז הם הולכים ומראיינים אנשי ציבור - האלו נבהלים, משתפים פעולה, ומספרים להם כל מיני ידיעות סודיות שאותן הם רצים ומפרסמים בעמוד ראשון?
אולי זה משיג להם סקופים... מי יודע...

המלצות - מרוסיה באהבה

האתר הזה מכיל את כל השירים שאי פעם רק חלמתם להשיג, (אפילו ממשחקי מחשב) וסתם סינגלים נדירים. עם קטע של 30 שניות האזנה לכל שיר.
למרבה הפלא הם מציעים את כל השירים האלו להורדה בתעריף מדהים של 10$ לנפח של ג'יגה(!!!) של שירים בפורמט MP3.

אפשר למצוא גם דיסקים מלאים להורדה בחינם (כתוב לידם FREE) - אם מתמזל מזלכם למצוא דיסק שווה בחינם, כתבו לנו בתגובות ונוריד גם אנחנו.
איך זה יוצא כל כך זול? מסתבר בזה לא נוגד את החוק ברוסיה המסחר הזה בשירים...
אז אם מישהו רוצה לקנות לי מתנה ליום הולדת - זה הדבר! (רמז! רמז!)

SMS בחינם ומיד. עובד יפה מאוד (ניסיתי!)
לשליחת הודעות בארץ נרשום בצורה הבאה:
972-52-123456
(972 - קידמת ישראל, 52 - הקידומת בלי 0 בהתחלה, 123456 - המספר עצמו)

ואם פעם ראיתם פרסומת ולא ידעתם מה השיר הקסום שהתנגן לו ברקע; באתר הזה תוכלו לגלות מה שמו, ואז לרוץ ולהוריד. אבל לא שמעתם את זה ממני.

במלון
הקוראים הקבועים ודאי שמו לב שלא פירסמתי עדכון בבלוג כבר שבוע ותהו על כך.
ובכן - הפעם יש לי תירוץ מניח דעת: הייתי בבית מלון בים המלח.
להלן כמה רישומים וחוויות:

1
מי אוכל דג מלוח לארוחת בוקר?! או בכלל?
באיזה גיל מגיעים לשלב שדג מלוח נראה לך בחירה טובה לארוחת בוקר?
האם בוקר אחד אתה קם בבוקר ואומר לעצמך: המממ... הייתי אוכל קורנפלקס עם חלב כמו כל יום...
אבל היום בא לי משהו מיוחד... המממממממממ - אני יודע! דג מתיאס!!! י-א-מ-י!

2
למה החנויות בלובי של המלון כל כך יקרות?!
איך אפשר לבקש על קרם שיזוף 120 שקל (הגנה 90)
או 89 שקל (הסוג הכי פשוט - הגנה 15 בבקבוק החום)
האם קיים איזה תייר שיחשוב שזה המחיר המקובל בארץ ויקנה בכזה מחיר?
(ואתם ממש לא רוצים לדעת כמה עולות בבית המלון בטריות AA... אבל לכל מקרה: תשיגו הערכת מחיר לכליות שלכם למקרה ותחליטו לרכוש אותן דווקא שם.)

3
תמיד בארוחת הבוקר יש מלא דברים. ולא נעים לקחת יותר מצלחת אחת כשאתה מעמיס לעצמך מהכל, ואז לבוא לשולחן עם 2 צלחות עמוסות כמו חזיר...
אז יצאה לי צלחת ענקית וגדושה באוכל. הכל היה טוב ויפה - עד ששמתי לעצמי גם פנקייק בצלחת...
ואיך אפשר לאכול פנקייק בלי רוטב שוקולד\מייפל?
(שורה חסרה)
וביצה מקושקשת ברוטב שוקולד עם  גבינה בולגרית זה מעניין אבל בהחלט לא מומלץ לבעלי קיבות רגישות.

4
למה כל פעילות שמארגן המלון היא "היתולית"?
בינגו - היתולי, ריקודי עם - היתוליים,
ושימו לב לשוס: תחרות מריחת בוץ - היתולית

מן העיתונות
להלן ציטוט מתחקיר ראשוני של פיגוע הירי בכיסופים, לאחר תיחקור של שני חיילים שנכחו במקום בזמן האירוע, אבל "ברחו מהשטח" ולא סייעו לאם וארבעת בנותיה שנורו:

"בצה"ל ציפו כי שני החיילים ייצאו מהג'יפ וינהלו קרב, אולם השניים טענו בתחקיר שמכיוון שנורתה אליהם אש ופצעה אותם - אחד מהם נפגע בכף ידו והשני חטף כדור בזרוע - הם לא הבחינו במכוניתה של חטואל שסטתה לשולי הדרך, ולא הבינו שמדובר בפיגוע."

(ידיעות אחרונות, 4.5.03)

לא הבינו שמדובר בפיגוע?!

מה חשבתם? שבמקרה נכנסתם לתוך מטווח ירי לא מסומן בלי לשים לב?
שבדיוק התקיימה במקום תחרות ריצה, והשופט בטעות כיוון עליכם את האקדח של ההזנקה?
שיש ציידי ברווזים בקרבת מקום?!

איך אפשר לטעון "לא חשבנו שזה פיגוע?!"

מן העיתונות 2
ציטוט מביקורת מסעדה (היה לי הרבה מאוד זמן לקרוא את העיתון הזה בזמן שהשתזפתי, או יותר נכון - טיגנתי את עצמי טיגון איטי):

"הסביצ'ה - נתח דג ים בתחמיץ עם חציל קלוי אבוקדו ויוגורט - הייתה מעניינת וסקסית, ואני גרסתי אותה בהנאה.

(אמיר קמינר, ידיעות אחרונות 4.5, מוסף ממון)

אוקיי... מישהו מוכן לומר לי איך ניתן לכנות דג בתחמיץ 'סקסי'?!
אולי שווה לפנות למר קמינר, בכדי לקבל תשובה לגבי התשוקה לדגים מלוחים (עיין "במלון").
ובכלל... אני לא רואה מה סקסי באוכל כלשהו, אלא אם כן ניתן למרוח אותו על בן הזוג וללקק...
(ועכשיו גרמתי לעצמי לחשוב על ללקק דג בתחמיץ עם חציל ויוגורט מבחורה... וזה שווה ערך לסירוס כימי).

30+
עברה במוחי השאלה הבאה:
האם יתכן שאין לי ולו קורא אחד שעבר את גיל 30?
או שמא קיים אדם שכזה, ברם הוא מדיר את רגליו מדף התגובות, על מנת שלא להימצא מתחכך עם ילדים מנוזלים ורכים בשנים, צופי "המורדים" ומעריצי בריטני?

אם יש אדם כזה, אנא,אני מאוד אשמח לדעת... אנא חרוג ממנהגך והקדש לי כמה מילים בתגובות למען אדע על קיומך.
תודה. ההנהלה.

במוקד
הגיע לקוח שהיה צריך להתקין לו את המודם מתוך דיסק ההתקנה.
להלן דו שיח שהתקיים ביני לבינו:

אני: אוקיי, בוא נכניס את הדיסק לכונן.
לקוח: אוקיי, זה בפנים.
אני: יפה, עכשיו ניכנס לתוך מיי קומפיוטר (וכולם כבר יודעים למה דווקא "מיי קומפיוטר" ולא "המחשב שלי")
לקוח: מה זה זה? אין לי כזה...
אני: תיכנס ל"מחשב שלי"! (אבל מה לעשות ולא כולם יודעים אנגלית...)
לקוח: אוקיי, נכנסתי.
אני: יפה, עכשיו - אתה רואה שם את הכונן של הדיסקים?
לקוח: נו, כן...
אני: תלחץ עליו כפתור ימני בבקשה.
לקוח: לחצתי. זה הוציא את הדיסק החוצה.

(אני לתומי חשבתי שהוא בחר בטעות באפשרות EJECT שזמינה באפשרויות של הכפתור הימני)

אני: אוקיי. תחזיר את הדיסק, ובוא תלחץ שוב כפתור ימני, אבל רק פעם אחת!
לקוח: אבל הדיסק שוב יצא החוצה!

ברגע זה הבנתי שהוא לוחץ בכפתור הימני שבכונן התקליטורים עצמו... כפתור הוצאת הדיסק...
ולא בכפתור הימני בעכבר כפי שהייתי מצפה מאדם נורמאלי ללחוץ...

המלצה אחת ליום
אתר SNOPES - פה תוכלו לגלות אם כל מיני עובדות שסיפרו לכם אכן נכונות.
(ובניגוד למה שכמה מצגות פאוור פוינט סיפרו: לקול של הברווז יש הד, כמו לכל דבר אחר בטבע...)

והנה גם הגרסה הישראלית (הצנועה יותר) - שווה לבדוק לפני שמעבירים דואר אם המקרה המתואר באי מייל אמיתי -

והאם יתכן שבאמת קיימת בישראל מישהי שמדברת ככה באמת?!
או שמדובר במחווה מקומית לקלולס?

יקירתי
מי שמסתובבת איתי 7 שעות, שלא תתפלא שהיא מכירה את כל הפוסט טרם פורסם.