שירת הבירבור

היית מוצא אותם בזמנו בכל קניון או מרכז מסחרי.
חשוכים, מלאי עשן סיגריות שצורב בעיניים, עם כפתורים דביקים, קולות של ציפצופים ומוזיקה אלקטרונית מכל מקום, וטיפוסים שלא היית רוצה אפילו לפגוש במעלית.

מכונה שעמדה ללא שימוש הייתה מציגה משחק "דמו" כדי למשוך לקוחות. זה תמיד קסם לילדים קטנים שלא היה להם כסף. אלו נהגו להתלבש על איזו מכונה ולהשתולל על כל הכפתורים והידיות, מדמים לעצמם שהם משחקים ממש טוב, ומתעלמים באלגנטיות מהכיתוב "דמו" שהבהב על המסך כל אותו זמן. גם כשבא לקוח משלם ורצה להשתמש במכונה, הם לרוב נשארו עמוק בטראנס שלהם, מתפרעים על הידיות הצבעוניות.
 
סוג נוסף היו הפרחחים, שגם להם לא היה גרוש, ועסקו בעיקר במתן יעוץ עבור הלקוחות המשלמים:

" - תירה עליו! תירה עליו!!! לאאא! הוא הורג אותך!...
   - ילד, שתוק!! אני יודע שהוא הורג אותי!!  אני יודע לשחק!!
(ודווקא בשביל לעצבן אותך, אחרי שנפסלת) - וואלה, קרע אותך אחי! "

אלו גם הפרחחים שהיו נטפלים למכונה של האסימונים (אלו עם המדרגה שנעה הלוך ושוב ודוחפת ערימת אסימונים צפופה. מפתה אותך לחשוב שרק האסימון הבודד שלך חסר במשוואה, ודי בו על מנת לגרום לתגובת שרשרת מופלאה שתעשיר אותך בין רגע בעשרות אסימונים נוספים).
תמיד היית שומע חילופי דברים קשים בין אותם פרחחים לבין בעל המקום שהיה קולט אותם נותנים דחיפות מוסוות למכונה. הם אף פעם לא הפסיקו לנסות.

סוג שלישי הם אלו שהיו באים עם שקל אחד מהבית, אבל הם לא היו זקוקים ליותר מזה. אלו היו ניגשים למכונה אחת, ומסיימים את המשחק עם האסימון השחוק שלהם. בדף הקרדיטים מופיעים ראשי התיבות של השם שלהם 7-8 פעמים לפחות .
לעמוד בתור אחרי כזה בנאדם, זה עניין אבוד, הוא לא יזוז משם הרבה מאוד זמן. לא משנה מתי נכנסת לחנות, אתה תראה את האנשים האלו שם, קבועים. כמו זומבים עם הסיגריה שלהם והפחית שתיה. אל תטרח לפנות אליהם, הם לא יתייחסו.
 

זן נוסף של פרחחים שמסתובבים בכאלו מקומות: מחפשי העודף
אלו יעברו מכונה מכונה בכל המקום וילחצו על כפתור החזרת המטבע, ויבדקו בפתח; אולי מישהו שכח לקחת את העודף שלו, או שהכניס אסימון מיותר ולא שם לב.
אם אחד מהם יצליח למצוא איזה אסימון במכונה, מיד יקפצו עליה כל חבריו, וינסו גם הם את מזלם, כאילו שיש סיכוי שיצא משם עוד מטבע...

בשלב כלשהו נכנס הקטע של הכרטיסים של הפרסים, ואז נוצרה הבדלה ברורה בין 2 סוגי מכשירים (שתמיד הייתה, אבל לא מחודדת די הצורך):
עם כרטיסים - לילדים קטנים.
בלי כרטיסים - לגיימרים רציניים.

רוב הילדים היו משחקים, מוציאים את שני הכרטיסים שלהם, מקבלים סוכריה על מקל - והיו שמחים ומאושרים. אבל היו כמה ילדים תחמנים, שאספו כרטיס לכרטיס במשך שנים בשביל לקבל פרס טוב (תוך ויתור כואב על עשרות סוכריות על מקל). ואז יום אחד היו באים עם שק ובו אלפיים כרטיסים שהם צברו עוד משנת 90, ומקבלים בתמורה פרס "גדול".

כמובן שהם יכלו לקנות את הפרס הזה בחנות ב- 100 שקל, בעוד שבפועל הם הוציאו פי-מי-יודע-כמה במהלך השנים, תוך כיסופים לפרס הגדול, אבל איפה הכיף בזה?!

בימינו לכולם יש בבית סוני פלייסטיישן 2 (וליחידי סגולה גם פלייסטיישן 3), ומעטות הן החנויות ששרדו. ואם אתה כבר מגיע למקום שעדיין מחזיק מכונות כאלו, הן נראות כל כך שחוקות ורעועות, שאתה בספק אם בכלל יקרה משהו אם תכניס את השקל שלך.