שירת הבירבור

(לפי דרישת הקהל)

דבש
כשהייתם קטנים, גם לכם קרה שפתחתם בננה וגיליתם עליה כתמים חומים-שחורים וישר מיהרתם להגיב בגועל וסירבתם בתוקף לאכול אותה?
הו אז בא המשפט המנצח שכל ההורים מכירים (כנראה מההורים שלהם): "זה לא רקוב! זה דבש!"

על מי אתם עובדים? כבר לימדו אותנו בגן שדבורים עושות דבש, איך אתם באים והורסים את עובדת החיים הזו במחי יד?

ולמי נאמין מעכשיו? לגננת שטוענת בתוקף שדבורים מייצרות דבש, או להורים הזקנים והחכמים שמתעקשים שדבש בא מבננות?!
אכן לא קל להיות ילדים קטנים. במיוחד להורים שקרנים.

ואם כבר מתרפקים על זכרונות העבר, איך אפשר בלי כמה קטעים על ימי המרירים כתומך אינטרנט:

מוגש לאישורכם: אסף, תומך אינטרנט ממורמר אך סימפטי, ואוהב אדם ידוע.
מה קורה ביום שאסף צריך להתקשר ללקוחה של החברה ולידע אותה על החלפת מספר גישה לאינטרנט...

אבל הלקוחה עונה... מאיזור הטימטומים...

אני: שלום, מדבר אסף מ***, התקשרתי ליידע שאנחנו מחליפים מספר גישה לאינטרנט, יש לכם אינטרנט אנלוגי נכון?
לקוחה: (ברוסית כבדה) לושלדחגרישךדוןגכט חלסבהיךדןסועכטךליסבע
אני: עברית? עברית?
לקוחה: (צועקת ברוסית) ומליוכאיחגשדגמךהחמבזסךוןשגכלקסי!!!
אני: לא רוסית... אני לא רוסית...
לקוחה: (לא עוצרת להקשיב לי)מוליחושדךגכוןהךזסוכעיתסבועטררייקה!!!!!!!

אני: יחזרו אלייך ברוסית...
לקוחה: שךדגלעכטוביזךסלבועיךשלכומיךרק!!!
אני: יחזרו... יחזרו... כן... ביי....
לקוחה: (עדיין בהתקף) שדגלכוטסבלחנהידסוןיעושדיכרעויקרןעךתצייי!!

*ניתוק* (איך אומרים ניתוק ברוסית?)

ואתם, כשאתם מרימים טלפון לביתם של זרים, הישמרו - כי אולי אתם עושים שיחת חוץ... לאיזור הטימטומים! מואהאהאההההה!

נ.ב. - לקוראינו דוברי הרוסית. אל תנסו להבין מה כתוב פה. תודה.

תגידו, זה רק נדמה לי או שפעם היה מוצר כזה שנקרא "תירס גמדי".

מה אתם יודעים, נראה שהתקינות הפוליטית הגיעה אפילו לתירס.

גמד?

זה מעליב אוכלוסייה שלמה, זה נמוך(!), וזה נתפס כמו פגם גנטי.

צעיר?

הו - זה כבר משדר בריאות ורעננות.

(וזה גם רומז שבעתיד הוא עוד עשוי להתבגר ולהפוך לתירס רגיל מן המניין).

אין מה לומר, "תירס גמדי" זה מושג שאבד עליו הקלח.

טוב, אני אשמור את זה קצר הפעם, כי מישהו השאיר לי תגובה בפוסט הקודם ואמר שהיה מתיש מדי עבורו לקרוא את כל הפוסט.

באמת, כל כך מצטער על הטרחה שגרמתי.

מכל הנגנים בתזמורת, אני חושב שלפסנתרנים יש את הכי הרבה פוזה.

הם תמיד שומרים כל הזמן על מבט קפוא ונוקב. ועם החליפה שלהם הם נראים מעוררי ייראה.

אפילו ההוא המסכן שאחראי על המצילתיים, ויושב נכלם כל הקונצרט בציפייה ל"נאמבר" הגדול שלו בסוף; גם הוא מרשה לעצמו לתת הופעה מלאת פאסון.

רק לנגני חצוצרה לעולם אין הזכות הבסיסית הזו. לא משנה כמה הם ינסו להיראות רציניים, ייצוגיים ומעונבים בזמן המופע - 

כל זמן שהם מנגנים על החצוצרה הלחיים שלהם יתנפחו כמו בלונים, כל וריד בפנים שלהם יתפקע ממאמץ, כל הדם יעלה להם לראש והם יראו כמו מוקיון סוג ג' בקרקס נודד, שמנסה להצחיק עם הבעות פנים מעוותות ומוגזמות, ובתכלס סתם מפחיד את כל הילדים.

אין ספק שהמוח האנושי הוא תופעה מדהימה.

כלי ביולוגי שהתפתח מאוסף של תגובות פיזיולוגיות קבועות ומוגבלות, לכלי חישוב של ממש בעל יכולות הסקת מסקנות ותכנון מעמיק המבוסס על דמיון והעלאת השערות.

אבל יש דבר אחד שבו בני האדם עדיין לא השתחררו מהקונספציות המוטבעות ששורשן בחיי הג'ונגל הפראיים והפרימיטיביים.

אני מדבר על הרגע הזה שבו מוגשת לשולחן צלחת עם אוכל רותח, ואנחנו רעבים מאוד ומתחילים לתקוע מזלגות.

האוכל מתגלה עד מהרה להיות בטמפרטורה בלתי אכילה לחלוטין, שדין האוכל אותו במצבו הנוכחי - כוויה ברורה וכואבת.

אבל מה? הצד הפרימיטיבי של המוח גובר על הרציונל ברגע הזה, ואנחנו מתקשים מאוד להפסיק את האכילה.

לא יקרה מצב שבו נגיד לעצמנו "האוכל חם מדי. למרות שאני רעב מאוד, אני אמתין שלוש דקות בסבלנות עד שיתקרר לבד לטמפרטורה סבירה, ולא יקרה שום דבר".

משהו ביצר החייתי מתעורר וכופה עלינו לאכול את הכל כאן ועכשיו. ולא משנה אם זה יעלה בכוויה.

אין לנו 3 דקות לתת לאוכל לעמוד! מי יודע - אולי בזמן שנמתין תבוא חיה אחרת ותגזול מאיתנו את האוכל. ואולי לא נשרוד בכלל 3 דקות נוספות ללא מזון. אנחנו בקרב הישרדות פה! ולעזאזל, זה מריח כל כך טוב ואני כל כך רעב.

ואז אנחנו עושים קצת "פוווו" על האוכל בתקווה שזה יעזור (ובינינו, זה לא באמת עוזר), ודוחפים את הגחלת הלוחשת הזו ישר לפה וחוטפים את הכוויה הבלתי נמנעת.

וכבר כתבתי בעבר שהכי גרוע זו כוויה של תפוח אדמה; לא משנה כמה תזיז אותו מצד לצד עם הלשון, הכוויה היא עובדה מוגמרת - וככל שתזיז אותו בפה, ככה תגדיל את השטח של השלפוחית שבוא תבוא.

מפיק אחראי
תמיד בכתוביות של תוכניות אני רואה שם של מישהו בתפקיד "מפיק" ומישהו אחר בתפקיד "מפיק אחראי". מה ההבדל ביניהם?

המפיק הרגיל הוא לא מספיק אחראי, אז הביאו מישהו שישגיח עליו?

אז למה בעצם לא להסתפק רק במפיק האחראי?

ומה זה בכלל "מפיק בפועל"? כל השאר רק קיבלו תואר של מפיק, ולא הזיזו אצבע?

אפלייה

יש את הביטוי הזה "אפלייה גזעית"...
השאלה שלי היא - מה כל כך "גזעי" באפלייה? זה ממש לא 'קול', גזענים שכמותכם!

דברים שחשבתי כשהייתי קטן
יש את השיר הזה "בר כוכבא", ששרים בל"ג בעומר. הפזמון הולך: "הוא היה גיבור, הוא קרא לי דרור..."
עד גיל מתקדם למדי ניסיתי להבין למה בר כוכבא החליט לשנות את שמו של מחבר השיר ל"דרור"?
מה היה רע בשם שהיה לו עד כה, "עממי"?