RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2003
והפעם: שירי הלל לצבא ישראל
שלום חברים!
להפתעתי נפל עלי כרעם ביום בהיר ראיון עבודה מחר במשרד פרסום, ובדקות אלו ממש אני נובר בין עשרות סקיצות ושיעורי בית עמוסי הערות, על מנת לארגן איזה "תיק עבודות" מאולתר.
אבל ליבי איתכם, כתמיד, ולא יכולתי שלא לעדכן בכלל (מה גם שהמונה משביע רצון לאחרונה), והחלטתי ברוח הטירונות מהבלוג האחרון, להציג כמה מעבודותי המוקדמות שנבעו משירות מונוטוני ומשעמם כאיש מחשבים, שנגזר עליו לשרת נגדים ואזרחים עובדי צה"ל מעוטי יכולת שכלית.
להלן צמד שירים, שנכתבו ביום משעמם במיוחד.
עד העדכון הבא, טול-לו...
אסף.
על סדר היום
פרקתי אצבעות, גירדתי במרפק,
יריתי אל הפח סיכות של מהדק.
משכתי באף, גירדתי בנחיר,
הרגשתי מבפנים סיפוק ממש אדיר.
גררתי אייקונים על המסך הלוך ושוב,
מצאתי במגירה חתיכת סמרטוט רטוב.
ציירתי ציור של חרגול ונמלים,
שברתי עוד פעם שיא בשולה המוקשים.
הסנפתי טיפקס וגם מארקר צהוב,
הייתי שעתיים בטריפ ממש טוב.
התקשר אז פקידה, היא ממש פחדה,
שכל עבודתה אל-בלי-שוב אבדה.
אמרתי לה שאל חשש! "הפעילי במטותא המחשב מחדש".
הפקידה הודתה, ומיד נתקה, ונכנסתי שוב לדיכאון ובחילה.
וחזרתי לעשות את הכל מהתחלה..........
מניין יבוא עזרי
השיעמום אותי אוכל,
ללא משוא פנים,
הדיכאון בי מחלחל
ומשתק אותי בפנים.
צעקתי מיגוני לאלוקים "אללה-אכבר",
אבל קיבלתי הודעה שהמנוי לא מחובר.
מה יהיה איתי? אמרו מה אעשה?
אולי אוציא דוקטורט בלחמם את הכיסא?
פיללתי בנפשי לתקלה, עם קצת מזל,
אחרת אתפתה ללקק שקע חשמל.
אפילו שריפה קטנה נראית לי פתרון,
כי אין כמו קצת אקשן שנובע מאסון.
| |
והפעם: שנה טובה
שנה טובה לכל קוראי הבלוג!
מאסף.
נ.ב. -
ושלא תזכו לפגוש או לתמוך טכנית בעמך ישראל, על מנת שחייכם יהיו ארוכים ומאושרים ולא יגדעו באיבם ע"י התקפת זעם מטורפת המשלבת מכסחת דשא ולום חלוד, שיכניסו אתכם מאחורי סורג ובריח לשנים רבות ומלאות חרטה.
(ויש פוסט חדש, אז תמשיכו לקרוא...)
| |
והפעם: טירונות, מוטציות ומיני מאפה.
דודו זר
האיש והתופעה.
השנה - 1982, הטלוויזיה החינוכית בשיאה. תקציבי ענק מוזרמים מהממשלה ותוכניות האיכות מתחילות להגיח כפטריות לאחר הגשם.
והנה צצה לה תוכנית מבטיחה לגיל הרך בהשתתפות קבוצת צעירים אלמונית: דודו זר, עפרה ווינגרטן, אפי בן ישראל ועוזי חיטמן.
(למהדרין; כן, גם יגאל בשן, אבל רק כמה הופעות אורח!).
תוך שימוש מהפכני בבובות יד כאביזר חינוכי; הבדילו היוצרים לקהל הצעיר טוב מרע, וחינכו אותם להיות אזרחים שומרי חוק, מלאי אהבת חיים ותפוקתיים בקהילה.
אחד אחד התקדמו הנפשות הפועלות ונטשו את בסיס האם, הלא הוא הטלוויזיה החינוכית;
עפרה ווינגרטן נטשה לכיוון תאטרון האיכות (לימים תשחק בסיטקום הישראלי-ערבי "שכנים" בכיכובו של בסאם זועמוט הזכור מהמסעדה הגדולה).
אפי בן ישראל הופיעה גם היא בהפקות פרטיות, וכיום עובדת בתור שוטרת במשטרת ישראל, העושה פשיטות על בתי זונות.
עוזי חיטמן הפך לימים לצלע שלישית בשלישית הפלא "הופה היי", ולימים מנחה התוכנית "חלום עליכם" בערוץ המסחרי.
ולמי לא נשאר? לדודו.
דודו נשאר מאחור, מביט בקנאה יוקדת בעמיתיו שהתקדמו בקריירה ועשו חייל, בעוד הוא, 20 שנה אחרי, עדיין מדבר עם בובות למחייתו.
את הותיקים החליפו צעירים שבאו להתחיל מאיפהשהו, כעבודה זמנית בשוק במצב שפל.
אז אם יוצא לכם לראות פרפר נחמד בימינו, הסתכלו היטב בעיניים של האיש: למרות החיוך התמידי הנסוך על פניו, תמיד יש בהן עצב רב... יאוש... כאב...
אפילו בשעה שהוא מדבר לבובות, הוא עושה את זה בחוסר שביעות מופגן; "לא, שבי - לביבות אוכלים בחנוכה..."
תראו לי בנאדם אחד שלא התקדם בעבודה שלו ולו בקצת במשך 20 שנה, ויכול לחיות עם עצמו בשלמות.
(וזה לא שהעבודה המקורית הייתה כה נחשקת, מהסוג שרוצים לדבוק בה עשרים שנה).
ליבי, ליבי לו, לדודו זר.
דודו, אני מצדיע לך! גם זמנך יגיע.
טירונות - מפקדות נאות, פתיתים אפויים, בוקסרים ובדלי סיגריות.
היום הראשון בצבא, ניצבת מולי קבוצה של כונפות מחרידות, המפקדות שלי.
באמת בנות כעורות עד מאוד, שהלא כל הכוסיות נבחרו וסוננו בקפידה ופוזרו כמזכירות בלשכות של קצינים בכירים בבסיסים במרכז הארץ, מה שמשאיר את כל "התפוחים הרקובים" לבסיסים הסגורים אי שם בחורים נידחים בארץ, רחוק מעין רואה.
אפילו אני, שהסטנדרטים שלי נמוכים בד"כ, עקב שנים של אכזבות והנמכת ציפיות; לא הייתי נוגע באחת מהן עם מטאטא באורך 10 מטר.
אלא מה: להפתעתי גיליתי שעם הימים שעברו, והמחסור המצטבר בבנות המשולב בהורמונים משתוללים, גרם לכיעור לפוג בהדרגה,
עד כי אחרי חודש טירונות, שבו יצאתי ר-ק 3 פעמים הבייתה (ג'ובניק או לא ג'ובניק), גיליתי שהן מתחילות להיראות אטרקטיביות (כלומר, כעת הייתי מוכן לגעת בהן במטאטא באורך של 5 מטר בלבד).
מדהים מה שהכליאה עושה לאנשים.
אני רק מתאר לעצמי כמה נואש למשל רון ארד, שכבר 20 שנה לא ראה אישה... בטח ג' יפית הייתה בשבילו אטרקציה אקזוטית מדהימה...
שש בבוקר - ארוחת בוקר; פתיתים!
צהריים - פתיתים.
ערב- אורז... ופתיתים...
היו כמובן גם דברים אחרים, על מנת לשמור על תזונה מאוזנת, אבל הפתיתים כיכבו ובגדול.
ברור לי שהפתיתים עשירים בפחממות וכל החרא הזה, אבל איך אפשר לדחוף אותם בכזו אינטנסיביות לחיילים האומללים.
אבל שבועות אחרי שהטירונות הסתיימה, מה ביקשתי מאמא שלי שתכין לי לאכול?;
פתיתים! אפויים! בלי רוטב, בלי טעם, בלי כלום. פתיתים קטנים, דביקים ועגולים שנראים כאילו יצאו למישהו מהאף.
וגם עכשיו, מדי פעם, אני חוטא בהכנת פתיתים (לשימושי האישי!).
אבל בניגוד למטבח הצבאי, אצלנו בבית לא מכניסים בפנים אבקת אפיה להקטנת האון הגברי.
(למרות שאם הייתי מגלה שכן מכניסים, זה היה יכול להסביר כמה דברים...)
בשעות בין הערביים, כשסדר היום כבר הגיע למיצוי, הרס"ר נתן למובחרים שבינינו עבודות שוטפות.
ולי יצא יותר מפעם לאסוף בדלי סיגריות מרצפת השק"מית.
שנאתי באותו רגע את כל המעשנים באשר הם.
את כל מפריחי העשן המתועבים שהסבו לי עבודת פרך כל כך מגעילה.
וכשהרס"ר בא, הוא אף פעם לא ממש מרוצה.
תמיד יזיז כמה אבני חצץ ויחשוף עוד בדל או שניים שנעלמו מעיני.
ועד היום שאני רואה בדל סיגריה מושלך על הרצפה, או מועף מרכב נוסע, משהו בי מתכווץ ומתפרע בכעס נצור...
"מי אתם חושבים שירים את זה במקומכם?!?!"
דבר נוסף שהטירונות שינתה אצלי: עברתי לתחתוני בוקסר.
זה עולם ומלואו, תפיסת עולם שונה.
קניתי כמה עבור הטירונות ומאז חיי השתנו ללא היכר; גם תחתונים, וגם מכנסיים קצרים לשעות הפנאי.
כל כך מאוורר וחופשי שם בפנים. "הבחורים" שלי מתרוצצים שם ומתנדנדים ללא הפרעה, כמו שאלוהים התכוון.
התחתונים הישנים נדחקו לתחתית מגירת התחתונים ופינו מקומם לסט מרשים של תחתוני בוקסר רחבי שוליים ומתנפנפים.
תחתוני בוקסר - אני מצדיע לכם! (ש-וווווינג!!)
פיצוחים
גם אתם מאושרים נורא כשאתם מוצאים אגוז קשיו בתוך שקית של גרעינים שחורים "פשוטים"?
מוטציות
קרה לכם שמצאתם בייגלה "סיאמי" (שני בייגלה דבוקים זה לזה)? מה באירוע כזה יכול לרגש, בסך הכל תקלת יצור מיניאטורית,
ועם זאת, זה הופך למאורע מרגש, הילד שגילה אותו ניגש אחר כבוד לכל הנוכחים ומציג בגאווה את פלא העולם השמיני שהגיח מתוך שקית ניילון, ורק לאחר מכן אוכל את שניהם יחד בטקס איחוד מרגש עם אחיהם בקרקעית הקיבה.
הכלל הנ"ל נכון רק לגבי חטיפים, כשמדובר בירקות או פירות - זה לתצוגה בלבד;
לפעמים אמי הייתה קונה ירק או פרי מעוות רק כדי לשים אותו בגאווה על השיש להראות לאורחים:
הראיתם כבר אפרסק עם חוטם?
ואף אחד לא מאז היה לאכול אותו, אפילו בשעות משבר קשות, עת המקרר ריק ואין דבר להשקיט קיבה עצבנית.
שנה טובה לכולנו!
| |
והפעם: אני בתור! אני! אני בתור...
שימו לב קוראים יקרים, בשל המצב הכלכלי הקשה, אבקש מכל אחד לתרום למאמץ החיסכון בבלוג;
מעתה: לחיצה על כפתור קטן - חצי מיכל
לחיצה על כפתור גדול - מיכל מלא
לחיצה על שניהם יחד - מיכל ינאי
תודה רבה, וקריאה מהנה.
נ.ב. - וסליחה שלא הבאתי לכם שום דבר לחג... מי שרוצה יכול להדפיס את הבלוג ולכרוך אותו בכדי לקבל אותו כספר שי. לחליפין, למי שמעדיף, יש את האופציה לקבל מנוי לבלוג זה בחינם (רק הכניסו את כתובת האי מייל שלכם מצד שמאל).
לקוחות 1
גיליתי שלקוחות אוהבים לשמוע על לקוחות אחרים שיצא לי לתמוך בהם.
אני חושב שזה בגלל שהם נהנים לשמוע שהם לא הכי איטיים או סתומים שהיו לי.
זה נותן להם רגיעה קלה לחשוב שיש גרועים מהם בעולם.
לקוחות 2
לקוחות מתקשרים אלינו לתמיכת האינטרנט על כל תקלה שיש להם במחשב, בלי להתבייש.
אני תוהה אם הם מבינים שזה לא קשור לאינטרנט - וסתם מנסים את מזלם, או שהם באמת סתומים.
מתקשרים אלי לקוחות שהמחשב שלהם לא נדלק או שהחלונות לא עולה, ושואלים אותי מה לעשות.
הם באמת חושבים שאני אצליח לפתור את התקלה שלהם דרך הטלפון? מה אני יכול לומר להם לעשות שהם עוד לא ניסו?
כשהאינטרנט המהיר יגיע...
לקוחות האינטרנט האנלוגי (החיבור הישן, הרגיל) בטוחים שברגע שהם יעברו לאינטרנט המהיר כל הצרות שלהם בעולם יסתיימו.
הרבה אני שומע "אני מצטער שהמחשב נדלק לאט, אין לי אינטרנט מהיר עדיין"
מייקרוסקופ
אמרו ילדים, האם גם אתם משתמשי תוכנת חלונות של חברת מייקרוסקופ?
אין לכם? חבל... לכל כך הרבה לקוחות שלי יש מוצרים של חברת מייקרוסקופ, שאפילו אני שוקל לעבור לשימוש בהם!
מעניין מי מנהל את החברה? גיל בייטס?
למה אתה מרביץ לעצמך?
מכירים את ההתעללות הזו, כשהייתם קטנים והיה איזה שמוק שתפס אתכם בשתי הידיים, והתחיל להרביץ לכם עם הידיים שלכם, תוך שהוא אומר:
"למה אתה מרביץ לעצמך?!... למה אתה מרביץ לעצמך?!..."
האף שלך אצלי!
זן נוסף של התעללות של מבוגרים בילדים קטנים וחסרי ישע, זה להחזיק את האגודל בין שתי אצבעות ולנפנף מול הילד "גנבתי לך את האף"
אני לא זוכר מה חשבתי שעשו לי את זה כשהייתי ממש קטן, אבל לא נשמע לי הגיוני שאיזה ילד, ואפילו רך בשנים, יאמין לבלוף הברור הזה.
"יש לי את האף פה איתי, מה אתה בא להיסתלבט עלי עכשיו?! גם ככה אני בקושי יכול ללכת לשירותים בעצמי... מה עכשיו באת לי?..."
האצבעות
כל ילד באיזה שלב בהתפתחות שלו מגלה שהוא יכול לעשות משהו בגוף שלו שאחרים לא יכולים לעשות (למיטב ידיעתו),
והוא מה זה מרוצה מעצמו. יום שלם אפשר לראות אותו מסתובב בין חברים ואומר: "תראו מה אני יכול לעשות עם האצבעות שלי..."
החברים, בתגובה ימהרו לנסות את הטריק גם הם, ולאחר ניסיון כושל ימהרו למצוא תגובה הולמת, ולהראות דבר שרק הם יכולים לעשות...
אם עכשיו מישהו יבוא אלי ויראה לי מה הוא יכול לעשות עם האצבעות, אני אראה לו מה אני יכול לעשות עם שלי (אצבע משולשת למשל)
איש המנורות
בביקורי בסופרלנד בשבוע שעבר עבר במוחי (הקודח) רעיון מוזר: האם יש מישהו שתפקידו לדאוג לתקינותן של אלפי הנורות הצבעוניות המעטרות את הפארק?
מי האיש הזה שצריך להסתובב בפארק עם נורות בעשרות צבעים ולהחליף כאלו שנשרפו?
איך הוא מגיע למנורות באמצע של הגלגל הענק?
איך הוא לא משתגע? הן רק נשרפות כל הזמן!!! ויש כל כך הרבה!!! איך הוא יכול לבחון את כולן?!
האם לא בא לו לפעמים ללקק את בית המנורה בעודה בחשמל?
עקיפות בתור(הזהרה: לא מצחיק, סתם משהו שאני חייב להוציא מהמערכת)
תופעה מרתיחת דם שנתקלתי בה בביקורי הנ"ל בסופרלנד היא העקיפה המאסיבית בתורים.
בלי מצמוץ עקפו אותנו חבורה של 10 בנות שהיו יחד, פשוט זחלו מתחת למעקה של התור והתייצבו לפנינו.
מיילא אם היה מדובר רק בילדים קטנים, אבל אנשים בגילי ואף מבוגרים יותר, פשוט עברו קדימה בלי בושה, תוך מלמול איזה תירוץ.
פתאום כולם חברים: "זה בסדר, הוא שומר לי את התור - אני איתו..."
ושום ערך לא קדוש יותר.
זוג ילדות קטנות (בנות 7 לכל היותר) פנו אלינו בנימוס ושאלו "אפשר לעקוף אתכם בבקשה?". בלי סיבה, בלי תירוץ,
פשוט ניסו את מזלן. הן לא יכלו לעקוף אותנו בפרעות - כי הן ידעו שהן ידחפו בחזרה אחורה בבושת פנים, אז הן פשוט ביקשו יפה.
למה אתם חושבים שהזמן שלכם יותר חשוב מהזמן שלי או של האחרים בתור?
אם עקפו אתכם, זה אומר ששברו את הכלים ומותר הכל?
אנשים כאלו הם בדיוק האנשים שברגע שיש שינוי קיצוני במדינה - יעשו מה שבא להם: ישברו חלונות ראווה, יגנבו, ישרפו... כמו בבגדד.
הייתי אומר להם את כל הדברים האלו בפרצוף, אבל מדובר ברשל"צ ולא רציתי לגמור עם סכין בבטן.
פתאום קם אדם בבוקר
מכירים את זה שאתם מקיצים בבוקר, עדיין חצי ישנים, מטושטשים לגמרי ולא יודעים איזה יום ומה השעה.
ופתאום קופצת לכם מחשבה בראש: "היי! היום חופש, אני לא צריך לעשות כלום..." וזו תחושה מדהימה של סיפוק יחד עם ההתכרבלות המתקדמת הזו.
ופתאום השעון המעורר מצלצל לידכם, וכשאתם שולחים יד להשתיק אותו אתם נזכרים שכיוונתם אותו אתמול בלילה כי צריך להגיע לעבודה בזמן...
ואז השנטי והסבבה מתחלפים בחרא על הנשמה, שמלווה אותך שעות אח"כ.
חולה
יש לי את התחושה הזו של מחלה שמגיעה... הוווו בייבי.. זה הולך להיות קשה...
אם אין עדכון במשך שבוע מהיום, סימן שצדקתי ונהייתי חולה.
אדאג לפתוח רשימה מעודכנת ובה הטמפרטורה העדכנית של חום גופי, לידיעת הציבור (ושומר נפשו ירחק!)
אויה לי שכך נפלתי לי למשכב. מי יצילני מי? מי הוא שיביא מזור לדווי...?
אוי ואבוי לי... שד בא לקחת אותי... מי יציל אותי... חבל, כל כך צעיר...
שנה טובה!
אסף.
| |
שיר: הדברים הקטנים שחשובים בחיים
הדברים הקטנים שחשובים בחיים
כל הדברים שאדם משיג בחיים:
עבודה, קרירה, משפחה וחברים.
כל זאת יפה וחשוב עד אין ספור,
אך ישנו דבר שמשאיר כל זאת מאחור.
כל בן אנוש מתאמץ להשיג בתקופתו,
יוקרה, אושר ואמון מהסובבים אותו.
אישה תומכת, ידע והשכלה,
ילדים אוהבים ומשרה מכניסה.
איש ממוצע יחשוב כמשמעו פשוטו,
שזה תמצית האושר במהותו,
כמעט כל העולם חושבים כמותו,
זאת כל מה שצריך אדם לפני מותו.
אך אניני טעם, כמוני, לפרוטוקול,
יגידו שאכן, חשובים אלו מכל,
אך לא קם, ולא יקום תחליף,
ליציאה טובה, עם ריח מדיף.
כן, יציאה בריאה, עם תוכן ונשמה.
פליטה הגונה, חתיכה שלמה.
עם ריח ארומה, וקולות באוויר,
ניצחון קטן לנפש, וסיפוק אדיר.
צליל הפגיעה במים, והשפריץ שעוקב,
זה כל מה שבר דעת אוהב.
אז אם כל הכבוד לכל המלומדים,
שאמרו מה לדעתם נחוץ בחיים,
אני טוען, הלכה למעשה,
שכל שאר הדברים הנקובים הם "פאסה".
אז לכל מי שחפץ ביציאה שהיא להיט,
חשוב להוסיף למזון קצת סיבית,
אך לא יותר מדי, שלא יצא מחית,
ולאווירה הסובבת, כדאי גם שעועית.
כי מה כבר מאחד את כל תושבי הארץ?
שכולנו אוהבים לחרבן בכיף, במרץ.
כי יסכימו השומעים בלי לחשוב פעמיים,
שאין המשתווה להורדת המים.
כל אזרח ותושב של כל עיר בכוכב,
לשחרר קצת מעמסה מהמעי הגס יאהב.
ואכן בסך הכל, חירבון נחמד,
היא זכותו הטבעית של בן כל מעמד.
העניים והעשירים, כולנו מתאחדים,
אל מול האסלה החילוקים נשכחים.
ויש רק לזכור שבנושא ה- ANUS
יש לכל תושבי העולם קונצנזוס.
| |
והפעם: תמיכה באיזור הטימטומים 5
ידידים, השיחות במוקד האינטרנט נעשות קשות מיום ליום.
אני נתקל בסיטואציות כל כך מופרחות ומאתגרות, שאפילו אני, בעל הפה ההיפראקטיבי, מוצא עצמי מתקשה להתבטא לפעמים, בפני עלובי החיים הניצבים מצידו השני של הקו.
בפוסט זה אחשוף כמה מהרגעים הקשים ביותר שהיו לי בימים האחרונים, בתקווה שבפעם הבאה שתתקשרו לתמיכה טכנית תזדהו ותבינו את כאבו של התומך, ותקלו עימו ככל האפשר.
שיחה 1: הרוסי עם התולעת.
אני: שלום, איך אפשר לעזור.
רוסי: שלום, יש לי משהו עם הוירוס במחשב.
אני: מה קרה? הוא כיבה לך את המחשב?
רוסי: לא! לא נתתי לו לכבות את המחשב! שהוא ספר אחורה אני ישר הוצאתי אותו מהחשמל שלא יעשה לי נזק למחשב.
(הערה - בעצם הניתוק של המחשב מהחשמל באמצע העבודה הוא יכל לעשות נזק של 8 וירוסים כאלו ביחד)
אני: אוקיי, אז בוא נתחיל לטפל במחשב.
רוסי: תגיד, איך מצאתם את התולעת?
אני: מה? (בבדיחות הדעת) לא מצאנו את התולעת, היא מצאה אותנו...
רוסי: (לא מבין את ההומור) איך אתם יודעים איפה למצוא אותה? כי לי היה חלון שכתוב בו NT authority וניסיתי לחפש את הקובץ הזה על המחשב כדי למחוק את הוירוס, ולא מצאתי אותו.
(NT authority זה הכותרת בחלון שמכבה את המחשב, וזו הודעת שגיאה בשירות שהתולעת תוקפת, וממש לא שם של וירוס.)
אני: לא, אתה לא יכול למצוא ככה את התולעת, צריך להוריד עדכון ואנטיוירוס.
רוסי: אתם הדבקתם את המחשב שלי, זה הגיע מהמחשבים שלכם התולעת. (בקביעה נחרצת!)
אני: לא לא, נדבקת ברגע שנכנסת לאינטרנט, ככה התולעת עובדת.
רוסי: אני שמעתי לפני חודש בחדשות שזה פוגע במחשבים ובשרתים, אז זה אומר שהשרתים שלכם נפגעו ואני נדבקתי מכם כי אני לקוח שלכם.
אני: תסמוך על החברה שלנו שהם דאגו למנוע את הפגיעה של התולעת בשרתים שלנו.
רוסי: אבל אני לא התחברתי חודש לאינטרנט בגלל התולעת הזו, ועכשיו רק התחברתי אליכם והשרת שלכם שלח לי את התולעת ונדבקתי.
אני: תראה, גם אם היית מתחבר מארגנטינה עם המחשב הזה לאינטרנט, היית מקבל את התולעת.
רוסי: (לא מאמין לי לרגע, וחושב שאני מגונן על החברה אבל נותן לי להמשיך לטפל לו במחשב). טוב, מה עכשיו?
(אני נותן הוראות הכוונה ומגיע איתו למסך של הגדרות השירותים של החלונות כדי למנוע נפילת המחשב)
אני: אוקיי, עכשיו תעבור ללשונית "שחזור"
רוסי: לא! אני לא רוצה שהוא ישחזר לי קבצים שמחקתי כבר.
אני: לא לא, זה בסדר, זה רק השם של הלשונית, זה לא ישחזר לך קבצים.
רוסי: אוקיי, נכנסתי
אני: אוקיי, עכשיו יש לך "הפעל מחדש את המחשב" תשנה את זה ל"הפעל מחדש את השירות"
רוסי: יש פה "אל תבצע פעולה"! זה יותר טוב אפילו. שלא יעשה כלום!
אני: לא לא, תעשה בבקשה מה שאני אומר.
רוסי: בסדר, שיניתי למה שאמרת.
אני: עכשיו תתחבר לאינטרנט.
רוסי: אבל התולעת תיכנס למחשב שלי!
אני: זה בסדר, אנחנו נטפל בה. עכשיו צריך להוריד קובץ שיסלק את התולעת, טוב?
רוסי: לא! אי אפשר להוריד קבצים, זה תופס הרבה מקום ולא ישאר לי מקום לכלום במחשב.
אני: אבל חייבים להוריד, זה קבצים קטנים, כדאי לך - זה יסלק את התולעת.
רוסי: טוב. (מפעיל עדכון חלונות בעברית, ולא עובד לו)
אני: אם הגרסה בעברית לא פועלת, תוריד את העדכון בשפה האנגלית.
רוסי: לא!!!!! אני לא רוצה שהוא יחליף לי את החלונות לאנגלית!!!
אני: לא, הוא לא ישנה את השפה של חלונות, זה רק העדכון בשפה שונה, זה בסדר.
(סיימנו להתקין את הדברים שצריך, הוא לא עזב אותי עד שכל ההתקנה הסתיימה)
אני: אוקיי, סיימנו, תודה רבה לך וגלישה נעימה.
רוסי: ומה לעשות שוב שהמחשב יכבה?
אני: המחשב לא יכבה יותר, סיימנו, הכל בסדר.
רוסי: אה... ועכשיו אני מוגן לתמיד בפני כל הוירוסים שיהיו?
אני: לא, טיפלנו רק בתולעת הספציפית הזו, אני לא יודע מה יהיה בעתיד...
שיחה 2: משימה בלתי אפשרית.
מאלו אני הכי מפחד; אנשים שכשאתה מכניס את הפרטים שלהם למערכת לקוחות - אתה רואה פירוט של 8 שיחות ביומיים האחרונים, וברור לך שאתה לא יוצא מזה חלק.
כאלו שניסו איתם כבר הכל וכלום לא הצליח, ועדיין לא קולטים שיש להם בעיה במחשב, ומתעקשים שתפתור להם את הבעיה בטלפון.
ואני "זכיתי" לפגוש את הגרוע מכולם: הפרופסור.
הפרופסור הוא בדיוק אחד מאלו שחמש שיחות עם תומכים בכירים לא הצליחו לפתור את הבעיה שלהם, אבל הוא אדם גאה מדי בשביל להודות שהמחשב שלו דפוק (ואפילו כשכמה חלונות לא הסכימו להיפתח כשהקיש עליהם).
במקום זה הוא הציב לי משימה על המשפט הראשון שלו:
"נמאס לי! אני מוכן לעשות כל מה שתגיד לי, בתנאי שאתה לא אומר לי להיכנס ל'לוח הבקרה'..."
אשכרה כמו "חפש את המטמון", מסלול מכשולים, כתב חידה.
איך מגדירים חלונות XP (ועוד עם תקלה חמורה כמו שלו) בלי להגיע ללוח הבקרה?
הכל נמצא שם! ואפילו אין לו קיצורי דרך נורמאליים!
בסוף הצלחתי לחבר אותו לאיזה שרת זמני, והייתי צריך להתחייב בפניו שהתקלה לא תחזור על עצמה.
איך אפשר להתחייב לכזה דבר?
שיתחייב בפני שהוא לא יהיה שמוק יותר אף פעם! נראה אותו!
שיחה 3: התחמן.
לקוח: שלום, אני לא יכול להדפיס מהאינטרנט.
אני: מה הוא כותב שאתה מנסה להדפיס?
לקוח: הוא כותב שלא מותקנת מדפסת.
אני: ושאתה מנסה להדפיס ממקום אחר? מוורד? מאקסל?
לקוח: אהההה... עכשיו שאתה שואל... גם משם אי אפשר להדפיס.
הוא החליט שמכיוון שאין לו כבר אחריות למדפסת, הוא יצליח להערים עלי להתקין אותה עבורו, בטענה שזה קשור בעקיפין לאינטרנט...
חביבי, אותי לא עשו באצבע, אותי עשו ביד! (לא נשמע טוב, נכון?).
שיחה 4: המעופפת.
לקוחה: שלום, אני קיבלתי משחק ברידג' על סי די רום מרובע, והוא לא מתאים לכונן שלי.
אני: תראי, אנחנו לא תומכים במשחקים, אנחנו תומכים רק באינטרנט ובמה שנלווה.
לקוחה: אז רק תגיד לי איפה אני לוחצת שיפתח לי הכונן שאני אוכל להכניס את התקליטור שלי.
אני: יש לו חלק כסוף כזה מלפנים?
לקוחה: (בהתלהבות) כן, כן!
אני: זה לא כמו סי די רום, תחפשי במחשב שלך חריץ שאפשר לדחוף אותו לשם, ותדחפי כשהחלק הכסוף קדימה.
לקוחה: רגע, אז לא צריך ללחוץ על כפתור כדי שישלף הכונן? אתה אומר שדוחפים את זה?
אני: כן.
לקוחה: לא במסך, נכון? במחשב עצמו?
אני: כן.
לקוחה: ואם אין לי מקום שמתאים לזה, זה יכול להיות?
אני: כן, אולי אין לך כונן מתאים.
לקוחה: אה... ותגיד לי, אתה יודע מה זה דוס?
אני: תראי, אני לא יכול לעזור לך עם התקנת משחקים, אני מצטער... זה לא בגבולות התמיכה...
לקוחה:...
אני: אולי תבקשי שישלחו לך את זה באי מייל במקום?
לקוחה: מה?! אפשר?!
אני: כן, אפשר. ואם תהיה לך בעיה עם הקבלה באי מייל, את כבר יודעת למי להתקשר...
ההתנשמות
ברגע שאתה מקבל שיחה והצד השני נאנח בקול, ומכל הלב, עוד לפני שהספקת לומר "שלום", זה אומר שאתה הולך לקבל שטיפה בעוד כמה שניות על זמן ההמתנה שלו על הקו, על התקלה המתמשכת, ועל כל תחלואי החברה המודרנית.
פחד.
אז עכשיו, שאתם יודעים קצת ממה שעובר עלי על בסיס יומי, אנא, הושיטו לי יד וכשיבואו המתרימים לדלתותיכם; תרמו ביד רחבה.
ובברכת "שאו ציונה נס ודגל"
אפרד לעת עתה.
| |
והפעם: מי ששתה קולה בערב שבת, יעבור הקרנה בשבת.
מעקה
מעקה של חדר מדרגות זה משהו שאף פעם לא מנקים.
כל פעם שאני תופס את המעקה שאני יורד במדרגות, אני נזכר בעובדה הזו, ואז רצות בראש שלי כל כפות הידיים שנגעו שם במהלך שנות הקיום של הבניין, ואני חש בחילה קלה.
כל הידיים: שחורות, מלוכלכות, דביקות (גם של אנשים שהיו בשירותים ויצאו בלי לשטוף ידיים...)
רוב הסיכויים שאחרי ירידה במדרגות, הידיים שלי יהיו מזוהמות בחיידקים צואתיים בני 20 שנה...
ואתם אומרים לי שאני בנאדם סטרילי?! אני השפוי היחידי פה!!! מעכשיו יורדים רק במעלית...
(ועל הכפתור לוחצים עם הנעל...)
שלט
1) מה כל כך מיוחד בו, בשלט של הטלוויזיה, שגורם לו להיעלם כל פעם בצורה כל כך מעצבנת?
יש משהו כמעט מיסטי בהעלמות הזו. אתה יכול להישבע שרק לפני דקה הוא היה לידך, והנה הוא נעלם.
הכי גרוע זה בשלט של טלוויזיה בחדר שינה; אם הוא נעלם בין השמיכות, זה גובל ביאוש עד שתתהפך במיטה ותשלוף אותו מהכוך השחור שאליו החליק בשיפולי הפוך.
2) יש בתים שבהם מכסים באופן שיטתי את השלטים בניילון.
איפה הכיף של השלט אם מניילנים אותו? זה מאבד את כל הקסם של "בטטת הכיסא" ברגע שיש חציצה בין האצבעות השומניות שלך לכפתורי הגומי של השלט.
נסו לשחק "סנייק" מצופה ניילון - לא חוויה חיובית. אי אפשר להגיע ליותר מ- 10 נקודות במשחק.
הגיון
קוראים יקרים, הסתכלו על המשפט הבא ללא עין שופטת, ושימו בצד את הידע המקצועי שלכם במחשבים.
האם המשפט הזה נשמע הגיוני למישהו:
"שאני נכנס לדפדפן המחשב שלי נתקע וצריך להפעיל את המחשב מחדש, זה בגלל שיש אצלכם עומס גולשים?"
סרטן
זה אני? או שכל אלו שמחפשים תורם דם למישהו שהוא חולה סופני, תמיד צריכים את סוגי הדם הכי נדירים בעולם?!
למה אי אפשר לתת להם להסתכל במאגר הנתונים של בית החולים ולמצוא מישהו לפי סוג הדם הזה ולהתקשר אליו הבייתה לבקש תרומה:
חולה: שלום, אפשר לדבר עם שלמה?
תורם: מדבר...
חולה: שלום, אני משה, אני חולה בלוקימיה, וזקוק לתרומת דם.
תורם: אההה... אני כבר תרמתי.
חולה: בחייך, יש לך דם נדיר ואני צריך אותו בשביל לחיות...
תורם: אתה כבר השלישי שמתקשר אלי השבוע! אני לא יכול לתרום לכולם... ותוציאו אותי מרשימת הטלפונים שלכם! חוצפה!
חולה: סליחה... אני ... מצטער...
תורם: ואולי תתחילו לייצר כבר דם לעצמכם, ותפסיקו למצוץ את הדם של אחרים. אני עובד קשה בשביל לייצר דם לקיומי...
דיבוב
הורג אותי לראות סרטים בערוצים זרים; הגויים הערלים, אוכלי הטריפה המשוקצים הללו לא מסוגלים לקרוא כתוביות.
אז מה עושים?;
לוקחים קריין אחד שידובב את הסרט, ואותו קריין מדובב את כל הדמויות בסרט, כולל ילדים, נשים, המפלצת מהביצה והיטלר.
אנאלפביתים מוגלתיים שכמותם. לא סתם אנחנו עם הספר. תלמדו לקרוא!
אני ושכמותי, בניגוד אליהם, נמנעים ככל האפשר מללכת לסרט מדובב. אם יצא לי ללכת לסרט שעבר דיבוב בעברית, ארגיש כאילו אנסו אותי באיזו מובן...
אבל לפחות אצלנו, הדיבוב איכותי, הודות לשפרירא זכאי הזכורה לטוב עוד מעידן דרדסים, שמנצחת על בימוי הקולות ביד רמה.
שפרירה, את עושה עבודת קודש (היא זכאי, היא זכאי...)
משקולות
האם יש משהו בטבע שמסוגל לצבור כל כך הרבה אבק, כמו המשקולות ההן שפעם קנית והחלטת שבאמת באמת תשתמש בהן כל יום?
אני חושב שיש בהן, ובשאר מוצרי הכושר איזהשהו אפקט מגנטי שמושך אליהם אבק.
תמיד אתה רואה בערוץ הקניות בשלוש לפנות בוקר איזה מוצר ספורט חדשני, והוא באמת נראה קל לשימוש ומגניב.
ובאווירת השעה המאוחרת נראה לך הגיוני להזמין את המוצר הזה ולהתחיל להתאמן בו כל יום, ומבטיח לעצמי שאני מתאמן כל יום עד שיש לי ריבועים בבטן, כמו לרופס ההוא בפרסומת שהפך לדוגמן מסלול בתוך חודשיים תוך שימוש במכשיר.
בבוקר, הדברים נראים שקולים יותר ואני מודה לאל שלא שלחתי את ידי לשפופרת להזמין כבר אתמול בלילה.
צמא... כל כך צמא...
אין תחושה גרועה יותר מלהיות צמא בקולנוע.
מצד אחד אתה יכול לקום מתי שבא לך ולצאת לקנות שתיה,
מצד שני זה להפריע לכל השורה שלך, ולזו שאחריך ביציאה, וגם בדרך חזרה, וכמובן להפסיד את הקטע הכי חשוב בסרט (לא משנה מתי תצא, אתה תפסיד את החלק הכי חשוב בסרט).
אתמול ישבתי בסרט בסינמה סיטי... וכבר בהתחלה התחלתי להיות צמא... ובלעתי רוק... ובלעתי רוק... וזה לא עוזר... ואני פתאום נהיה מודע לכל האנשים שקנו לעצמם שתיה ומקנא בהם קנאה עזה, ומקשיב קשב רב לקולות השאיבה של הקולה בקרקעית הכוס עם הקש, ורק נהיה צמא יותר.
וכל פחית קולה בסרט מזכירה לי את הצמא שלי יותר ויותר.
וכל הזמן חולפת לי בראש המחשבה שאולי אני אמות מהתייבשות... ושאני אצא מהקולנוע הזה עם אינפוזיה ישר לוריד.
למרות שברור לי שזה לא יקרה... ובכל זאת... אני חושש...
ובסוף, עם כתוביות הסיום(לא הייתה הפסקה!) רצתי וקניתי ליטר(!!) דיאט קולה.
נכון, אולי קיצרתי לעצמי את תוחלת החיים בשנה ע"י שאיבת ליטר מהרעל הזה בבת אחת, אבל אלוהים זה היה טוב...
המחשב
זה אני, או שהמחשב נהיה איטי באופן משמעותי ככל שהוא נעשה ישן יותר.
ולא יעזור אם תמחק הכל ותתקין מחדש, הוא עדיין יהיה יותר איטי ממה שהוא היה כשקנית אותו.
אני חושב שמדובר בקונספירציה של יצרני המחשבים על מנת לגרום לנו להחליף מחשבים כל פרק זמן מסויים.
הם שמים איזה טיימר שעם הזמן מוריד את ביצועי המחשב עד כדי אפס מוחלט, בניסיון לשכנע אותך להיפטר ממנו.
חולירות!!!
החיוך
תמיד שמצטלמים, כולם תוקעים חיוך מהלב...
אבל ככל שהצלם מתבושש ללחוץ על הכפתור, החיוך הולך ודואך, עד שהוא הופך למשהו רופס מגעיל ומזוייף, סתם מתיחת שריר רצונית באיזור הפה.
תלחץ כבר על הכפתור יא שמוק!!! אני מתנוון פה!!!
התנוחה
לפעמים אני רואה בנות מתיישבות בדרכים שונות ומשונות עם הרגליים שלהן מקופלות מאחורי הישבן, וכל מיני צורות משונות ולא קונבנציונליות.
איך אתן יכולות?! אני רואה אתכן שעות באותה תנוחה עם הרגל מאוזנת הצידה, ואתן יושבות עליה...
איך זה יכול להיות נוח? כף הרגל כמעט נהיית נמק מחוסר דם, ואתן מבסוטיות לאללה... מי תסביר לי את העניין?
רכבת ההפתעות
מכירים את הסרטים המצויירים הזולים האלו עם הקריין המספר?
סרטונים של 5 דקות, שבכל אחד יש רק 10 פריימים של ציור "קפוא", ואת כל התגלגלות העלילה ודו השיח מעביר המספר.
לטעמי זה יותר קומיקס מסרט מצוייר.
מוצאן של התוכניות האלו בד"כ מארצות שהתפרקו או שאין בהן פיקוח על סחר וזכויות עובדים, וכל שכן 30 פרקים כאלו עולים (אני מעריך) דולר אמריקאי אחד.
כמה נוח לקבץ כמה סרטונים כאלו יחד לכדי תוכנית שלמה, והנה דפקת אחלה רייטינג (לתקופה של ערוץ בודד), בהשקעה של כמה שקלים לפרק.
ומי יכול לשים מחיר על זכרונות הילדות שלנו... הווו.. לזה אין מחיר... אבל אם אתם מתעקשים לקבוע מחיר: משהו באיזור שקל תשעים.
שמרו על עצמכם.
אתם יקרים לי.
אסף
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
