| 6/2010
זה הזמן למות
זהו, החלטתי לשים קץ לחיי. ביי אמא, ביי אבא, ותודה על הדגים.
סתם, לא, פשוט הצחיק אותי הבחור הזה. ילד בן 12 שחותך חתיכות בשר מהידיים שלו וחושב שלמישהו אכפת מזה. היי, רגע, אם הוא מבשל את החתיכות בשר, זה צמחוני, נכון? כי זה שלו, וזה לא רצח בכלל. רגע, לא, זו בכלל לא הפואנטה של הפוסט.
"אני רוצה למות" - גם לי המחשבה עברה בראש היום. אבל לא ממקום של צומי או רחמים עצמיים. להפך, ממקום של אושר.
היום היה היום האחרון ללימודים, אחרי הכל. התפרקנו קצת, עשינו מלחמת אוכל, חשנו נינג'ות כשזרקנו אחד על השניה מזלגות וסכינים מפלסטיק, וכמובן שגם הספקנו לערוך מלחמת מים. איזו דרך נפלאה לסיים תקופה שכזאת. ואולי זאת הבעיה... אולי זאת דרך נפלאה מדי.
אני מנסה לדמיין את המוות שלי. נניח וארחיק לכת עד גיל 120 - הברכה הנדושה שבנדושות. לא, לא, לא. אם אגיע לגיל 120, פירוש הדבר הוא שאשאר לבד בעולם. לא קורץ לי. בואו נחשוב על למות בגיל 100. נחמד, אזכה לראות את הנין שלי בטקס הסיום שלו בתיכון, ואולי גם לשמוע ממנו כפעמיים בשנה. לא, עדיין לא מספיק טוב. נלך יותר אחורה - גיל 80. האם כאן זה עדיף? ודאי אישתי עדיין תהיה בת החיים, ואפילו הנכדים שלי עדיין יבקרו בשבתות. הארוחות המשפחתיות יהיו שבועיות ולא רק אחת לחג, ואולי אפילו אזכה לשניים עד שלושה חברים קשישים. הו, זה כבר נשמע טוב יותר. אבל כשאמות, מי בדיוק יגיע להלוויה שלי? 7 וחצי אנשים, ועוד שלושה דוסים כדי להשלים מניין?
נראה כאילו צעיר שמת, זוכה להילולים רבים. אפילו אם היה מתועב ושנוא, ברגע שהוא מת, כל חטאיו נמחקים מן העולם, וכולם רואים בו טלית שכולה תכלת. עשרות אם לא מאות אנשים יתרגשו מן המקרה העצוב של הצעיר שנפח נפשו ויקחו אותו כחוויה עוצמתית ומבגרת לעתיד. ההלוויה תהיה פורחת ומשגשגת, ולהם מחכים מוכרי הפרחים בכיליון עיניים. נראה שהימים מתקופת נערות נפלאה זו חולפים, השעון ממשיך לתקתק, ואנו במרוץ כנגד הזמן. כנגד מותנו. עוד שנה ועוד שנה, והנה ההלוויה שלך תהיה פחות מפוארת, לפחות אנשים יהיה אכפת שאתה כבר איננו, והמשמעות שלך בעולם נהית דהויה קצת יותר.
אומרים שאדם מת פעמיים; פעם אחת מוות פיזי, ופעם שניה כששוכחים אותו. ברור שאדם היה רוצה שיזכרו אותו כמה שיותר לאחר מותו, דבר שלא נראה אפשרי בגילאים של קשישים. נראה כי דווקא עכשיו, כשהחיים בנקודת מקסימום שממנה אפשר רק לרדת, הגיע הזמן לצאת בהכרזת "התקבצו כי הזמן תמים". הזמן התמים למות ולהינצח לנצח בספרי המחשבות של כל בני דורנו...
... או שלא. תאוריות ומחשבות זה יפה, אבל אף אחד מאיתנו לא הולך לוותר על חייו בשביל מעט תהילה. או שכן? אינני יודע. אני בכל אופן לא מספיק חזק (או חלש) כדי לעשות דבר שכזה. לכן, אמשיך לחיות את חיי היום-יום שלי ואפנים שמותי ככל הנראה יהיה חסר כל משמעות ותועלת, כמוות חתול רחוב בשולי הדרך. אז אם כבר מגיעים לתובנה שאין פואנטה בלנסות להנציח עצמך, אז אולי כבר עדיף להשקיע מאמצים בלשנות את העולם. איך? על זה כבר אכתוב בפוסט נוסף בהזדמנות (:
לילה משובח לכל עם ישראל!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
