| 6/2010
מצלמות וירקות
מאז ומתמיד נמשכתי לקליפים. התמגנטתי לוידאוקליפים שראיתי ב-MTV, ביוטיוב ובערוץ הכנסת (טוב, אולי שם לא). מאוד הגניב אותי הקטע שאפשר לצלם מזוויות שונות, לשחק עם הזומים ולהפעיל אפקטים. איך הצחיק אותי לקחת את מצלמת האלפיים קילו של אבא ולעשות זום אל התחת האדום של הבבונים ולצלם את זה מבלי שאבא ידע, ואז להתפקע מצחוק כשאבא היה מראה את הוידאו לסבא וסבתא.
אבא תמיד היה מסוג האנשים שרוצה ולא קונה. מפנטז חמש שנים על אמפי מסכן שעולה 200 ש"ח ופשוט לא מרשה לעצמו לקנות את זה. זה לא שהמצב הכלכלי שלו רעוע או משהו - הוא רופא, אחרי הכל. הוא פשוט מתקמצן על דברים ששימושיים רק לו. את המצלמה הוא ממזמן רצה להחליף, אבל הוא לא באמת העז לעשות זאת, בדיוק מאותן נסיבות.
יום הולדתו התקרב והחלטתי לעשות לו הפתעה, להזמין לו מצלמת וידאו מאיביי. אבל מה אני כבר מבין במצלמות? חקרתי קצת וקראתי באינטרנט, ומצאתי באיביי מצלמה זולה ב-400 ש"ח, שקטנה ונכנסת לכיס בלי בעיות. החלטתי לקנות, אמנם יש בעיה קלה! הכרטיס אשראי של אבא, הוא בטוח יראה שיש חיוב מחו"ל. מה אני אתרץ?
אז החלטתי ליצור סיפור כיסוי; אני לכאורה רוצה לקנות את קונסולת ה-Wii שיצאה באותה תקופה, ומכאן החיוב. הייתי צריך לזייף את המייל קבלה שמגיע לו למייל כדי שיהיה רשום שם שכאילו רכשתי את ה-Wii ולא את המצלמה. גם דיברתי עם אמא, שתלך להוציא את החבילה מהדואר ונסתיר אותה יחד עד ליום ההולדת שלו. היתה לי טעות בחישוב של ימי המשלוח והפתק משלוח הגיע לתיבת הדואר יום לפני המתוכנן, ואבא לקח אותו. הוא אמר שהוא ילך להוציא את הקונסולה מהדואר אחרי-הצהריים, אבל כמובן שזה לא היה דבר רצוי. רבתי איתו במכוון כך שלא ירצה להוציא את החבילה עבורי. הוא רצה לעשות זאת בכל אופן, אז פשוט צעקתי עליו קצת יותר וטרקתי את הדלת. העיקר שלא יגלה, שלא יגלה את הסוד הקטן שלי. שלא תהרס כל תוכנית הפעולה שלי.
זה הצליח, והנה הגיע יום הולדתו. אנחנו במסעדה, ואני חושף בפניו את המתנה. הוא מתלהב עד השמיים כמו ילד קטן שקנו לו מכונית על שלט. הו, כמה שהוא שמח. אבא לא שמח הרבה. הוא לא הפסיק להתלהב מהגודל של המצלמה ולחייך לו בכל מהלך הארוחה וגם בדרך הביתה.
כשכבר הגענו הביתה והוא ניסה את המצלמה, זה קצת השתנה. הוא הפסיק להתלהב והסתכל עלי בנימת ספק זלזול ספק רחמים. חשבתי שהבנתי מה קרה, כנראה המצלמה איכזבה אותו, כנראה זה לא משהו איכותי במיוחד. נו באמת, מי נותן לילד בן 14 לקנות מצלמה לבד?
ואז הגיע השיא. קמתי מאוחר בלילה ללכת לשתות מים וכנראה שהיה עדיף שהייתי נשאר לישון עוד קצת. "המצלמה הזאת חרא, הילד שלך סתם מבזבז לנו כספים". אלוהים, איך שהזדחלתי חזרה למיטה כדי שחלילה לא ידע ששמעתי אותו, והתחלתי לבכות במיטה. אחרי כל ההשקעה שלי אני חוטף לאטמה לפנים. וואו, כמה שפחדתי לקנות כל דבר אחרי זה. היו לי חרדות במשך חצי שנה ויותר בקשר לקניה של כל דבר מעל 50 שקלים בערך.
שנתיים לאחר מכן, בגיל 16, החלטתי לעשות זאת שוב. לקנות מצלמת וידאו לבית, כי מאז המצלמה המיושנת משנות ה-70 ומצלמת ה"חרא" שקניתי לא היו לנו מצלמות בבית. הפעם זו כבר לא היתה מתנה בשביל אבא, אלא בשבילי ובשביל שימוש הבית. אני לא חושב שאוכל בלב שלם לקנות לאבא מתנה, מחשש שהכל יתפוצץ לי בפנים שוב. הפעם לא הלכתי על זבל; התייעצתי עם מומחים ועשיתי הכל כדי לא לטעות שוב. אומרים שצלמים חובבנים (ולא לדבר על בני 16) מתחילים עם מצלמות זולות למדי. החלטתי לסתור לסטטיסטיקה ולקנות מצלמה יקרה ואיכותית. 2,200 עלה לי התענוג. הייתי מודהם מהאיכות, ואבא שלי לא הפסיק להתלהב. טוב, זה לא היה מפתיע. לא הסכמתי לחזור על אותה טעות בשנית, אחרי הכל.
והיום, לאחר שנתיים של שימוש מאסיבי במצלמה, היא עברה מן העולם. אני קצת עצוב. בעצם, אני מאוד עצוב. המצלמה לימדה אותי המון והעלתה את רמתי כצלם וכעורך באינספור רמות. כעת, מכשהיא מתה, אני מתכנן לרכוש דגם מתקדם הרבה יותר, יקר הרבה יותר, וכך אוכל להתמקצע אף יותר במה שאני באמת אוהב.
ובקרוב תהיי שלי, סקסית שכמותך.
לילה נפלא לכל עם ישראל! לעולם אל תוותרו על החלומות שלכם, גם (ובמיוחד) אם מסובך להגשים אותם (:
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
