מגמר התיכון אל קרסולי הצבא
סתם עוד פסיק בים הבלוגוספירה |
| 7/2010
חופש מוחלט או גוננות יתר?
לתחזק בית זו עבודה לא קלה. צריך לעשות קניות, לנקות את הבית, להכין אוכל,
להוריד את הכלבים 3 פעמים ביום, ובעיקר - לבזבז המון כסף על מוצרים שהם הכרח ולא מותרות. אנשים שטרם יצא להם
להחליף את הוריהם בתפקידים אלה באופן אבסולוטי (ואף ליומיים בלבד) לא
יוכלו להעריך את הנטל והמאמצים של הורינו בדברים שנראים לנו כה קז'ואלים.
רובנו נזכה להבין את המשמעות האמיתית רק כשנעבור לגור לבד (או לפחות ללא
הורים), הרי מתי כבר נזכה לשכון בבית ללא הורים תקופה ארוכה?
אצלי חוקי המשחק שונים. כבר יצא לי להשאר לבד בבית למשך ימים
ארוכים, לעיתים גם שבועות - בעיקר כשההורים טסים לחו"ל או כשיוצאים לחופשות והדילים הם לזוג + 2 ילדים, ואז יוצא שאני מייקר את העסקה משמעותית. זה לא
שהם באים ואומרים לי שיקר להם שאצטרף, אבל זו התחושה שניתן לקבל מהם בתווי
הפנים המזלזלים שלהם. חוץ מזה, מישהו צריך לטפל בכלבים, שכן פנסיון לכלבים
עולה מאות ואף אלפי שקלים. כרגע אני בסיטואציה כזאת, כשהוריי נסעו לצימר
בצפון לחמישה ימים במסגרת מבצע של, איך לא, זוג + 2 ילדים.
אמנם הפוסט לא בא לגנות את הגישה שלהם. אחרי הכל, זה לא שחופשות משפחתיות היו
בראש סדר העדיפויות שלי. אני דווקא די נהנה מהעצמאות הזאת, ובית ריק זו
תמיד סיטואציה מבורכת (במיוחד כשאתה בן נוער). אני דווקא מנסה להבין איך
זה שהורים מפקידים בית שלם בידי נער בן 16, ובכלל, איך זה שהם משאירים אותו
לחיות בעצמאות מוחלטת ללא כל תמיכה. כשחושבים על זה לעומק, ההורים שלי אף
פעם לא היו מההורים המציקים. מגילאי אמצע-יסודי כבר הלכתי
לחברים לבד, בגיל 14 כבר יצאתי להסתובב מחוץ לעיר לבדי, ומגיל 16 הם כבר לא
הגבילו אותי לגבי שעות שינה, תקופות שהות מחוץ לבית (בדגש על תקופות, כי
לפעמים הייתי יוצא לימים שלמים מהבית) ואפילו נתנו לי להבריז מבית הספר
כרצוני, ביודעין שזה יפגע רק בי. ההורים לא באמת מתקשרים אלי. הם עושים זאת רק כשהם צריכים משהו או כשאני נעדר ללפחות יומיים. ההורים גם לא יודעים היכן אני נמצא, אלא אם יוצא לנו לדבר. לפעמים כשאני שומע את ההיסטריה של הורים
אחרים שמתקשרים כל חצי שעה ודואגים לילדים שלהם כאשר עברה השעה שלוש, אני
מקנא בלב. נכון, כל הגוננות הזאת היא בהחלט מטרד, אבל היא מביעה אכפתיות.
משום מה החופש הבלתי-מוגבל הזה שניתן לי על-ידי ההורים מתפרש אצלי כחוסר-אכפתיות, ועובדה שהם לא באמת מתעניינים איפה אני נמצא ומה אני עושה בזמן
אמת - רק בשיחות מזדמנות (שמתחוללות כפעם בשבועיים). האם באמת לא אכפת להם או שהם נוקטים בגישה כזאת כדי לא להגביל אותי ולאפשר לי לצמוח כראוי?
אין לי תשובה ברורה לכך, במיוחד לא כשמצב משפחתי מפולג ואהבה לא ממש שוררת בינינו. Anyhow, אני לא יכול להגיד שאני מתחרט שכך נוהגים הוריי, שכן אני באמת אוהב לפרוץ גבולות ולפעול בדרכים שלא היו מתקבלות על דעת הורים נורמטיבים. אסטרטגיית החינוך הזאת בהחלט הטיבה עימי.
הציון שאני נותן להוריי? Scoreless.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
