מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

פרוייקט נפלא תפס את תשומת-ליבי ביממה האחרונה. צמד הדוקומנטארים תומר וברק היימן לקחו תרמיל ומצלמה והחלו לתור את הארץ במטרה לתעד סיפורי אהבה ראשונים של בני-נוער מכל קצוות הארץ. הם איגדו לא פחות מ-150 סיפורי אהבה ראשונים אשר כל אחד מהם עושה משהו קטן בלב. הפרוייקט הזה מדהים אותי פעמיים: גם בגלל הסיפורים המרגשים וגם בגלל הצילום הנפלא. אני כ"כ מקווה שבקרוב אוכל גם אני ליצור דברים מדהימים לא פחות עם המצלמה (שדרך אגב, כבר נמצאת בדרכה אלי מסן פרנסיסקו).

קישור: http://firstlove.cellcom.co.il/

למען הסר כל ספק, אני לא איש טלמרקטינג של סלקום או משהו בסגנון. אני בכלל לקוח אורנג' מרוצה.

הפרוייקט הזה גורם לי להאמין קצת יותר באהבה. אחרי הכל, כל עסק האהבה הזה תמיד היה מטושטש עבורי. אני לא סגור על זה שהוא קיים בכלל.

אל תבינו אותי לא נכון, זה לא שלא יצא לי להתאהב בחיי, זה פשוט שלא הרגשתי אהבה. מה שכן הרגשתי זה פרץ רגשות לא-מוגדר שגרם לי להיות עיוור לדברים הקורים סביבי ולשנות מצבי-רוח באופן קיצוני בהתאם לבחורה בצד השני. זה נשמע כמו אהבה לכל דבר, רק שיש בכל זה בעיה אחת. זה לא נמשך. זה נגמר. האם משהו שנקטע לו, ולאחר מכן לא הופך להיות יותר מזכרון בצורת דובי בצידי החדר, יכול באמת להיות מוגדר בתור ה"אהבה" הזאת שמדברים עליה בסרטים ובספרים?

יכול להיות שפשוט העולם הזה גרם לי להאמין עוד מגיל קטן שאהבה היא משהו קסום ומופלא, ואני פשוט מסרב להאמין שהאוטופיה הזאת לא באמת קיימת. אני רוצה להאמין שאהבה אמיתית קיימת. אני רוצה להאמין שבאהבה כזאת אין בגידות, ההתמסרות היא מלאה ומוחלטת, ושבני הזוג אוהבים אחד את השני עד כדי מוכנות להקריב את חייהם, והכי חשוב - שהאהבה הזאת תהיה דבר כה משמעותי, שאפילו אם תגמר, תהפוך לחלק מרכזי ועצום בחיי כל אחד מבני הזוג.

אבל המציאות והניסיון פשוט מלמדים אותי פעם אחר פעם שאין דבר כזה. אני עדיין מקווה שיבוא יום ואכיר מישהי שתוכיח לי שאני טועה. בינתיים אני מסוגל להאמין באהבה רק כשאני מטושטש ע"י שטף רגשות עז. אהבה אשלייתית, הייתי אומר.

הפעם היחידה שבאמת התקרבתי ל"אהבה המוחלטת" בה אני חושק היתה לפני שלוש וחצי שנים, כשהכרתי את האהבה הראשונה שלי. הייתי אז בן 14, והיא היתה בת 15 וקצת (התפוגגי, קלישאה ארורה!). היא גרה די רחוק ממני, משהו כמו שעה נסיעה. פגשתי אותה במקריות באחד ממפגשי ישראבלוג, שהיו מאוד מקובלים אז ב-2006. המצב הכלכלי שלה לא היה בשמיים לכן לא היה לה מחשב והינו מתכתבים אחד עם השניה אחת לכמה שבועות, כשיצא לה להתחבר מחברות שלה. יום אחד היא פשוט הציעה לי לבוא אליה לסופשבוע. לא היתה לי דרך לחזור בשבת ממנה, שכן מוניות שירות לא היו דבר פופולארי. מונית ספיישל לא היתה אפשרות ריאלית, לא לדבר על כך שלא היה שום סיכוי שההורים שלי היו מרשים לי בגיל מוקדם שכזה להסתובב יומיים בעיר אחרת, ועוד אצל מישהי שהם לא מכירים ואני עצמי פגשתי רק פעם אחת. אבל אתם יודעים מה? תחושת הבטן שלי היתה מעולה. התברכתי בראייה נשית של דברים ולכן קשה לשקר לי בדברים מהותיים. פשוט ידעתי שללכת אליה זה בסדר גמור. לכן רבתי עם ההורים במכוון ו"ברחתי מהבית" אליה לסופשבוע נפלא. לראשונה בחיי ביליתי עם בחורה לא מתוך אילוץ, ואנחנו עוד מדברים פה על לא פחות מ-28 שעות רצופות.

ההרגשה שלי היתה מדהימה, והרגשתי כמו שעוד לא יצא לי להרגיש בחיים. יצורים קטנים שמשפיעים לי על הדעת וגורמים לי לפעול באי-רציונליות. הכל קרה בתת-מודע, שכן במודע לא יכלתי לתאר לעצמי שמישהי תרצה, ללא השפעת סמים או אלכוהול וללא איומי אקדח, בחור מכוער ומטופש כמוני. כל הרגשות רקמו להם עור וגידים במהלך כל תקופת הזמן המדהימה הזאת שביליתי איתה, ולאחר מספר חודשים הבנתי. אני מאוהב בה. אני מאוהב בבחורה הזאת שגורמת לי להרגיש כ"כ בבית. הנשיקה הראשונה לא איחרה לבוא, וזה היה הדבר הכי מדהים שחוויתי בחיים. הסצנה חרוטה לי בראש ורצה מולי מאות פעמים. זה קרה בחוף ירושלים בת"א, ביום שישי, ה-8 בדצמבר 2006. הינו רק שנינו מול הים האינסופי הזה, ודיברנו פעם ראשונה על הרגשות שלנו. השיחה היתה כ"כ מלחיצה, מוזרה, מדהימה, מרגשת, מבגרת. הרגשות שלי גאו ונשקנו שפה אל שפה. בלי לשון, בלי נגיעות, בלי ליטופים. נשיקת שפתיים יבשה, תמימה וטהורה. אתם יודעים מה? זו היתה הנשיקה הכי מדהימה שהיתה לי אי פעם. לא היה בה אף לא אחוזון של חרמנות. הנשיקה היבשה הזאת היתה מדהימה עשרות מונים יותר מכל סקס רטוב שהיה לי אי פעם.

התאהבתי בבחורה הזאת ב100% רגש ו-0% חרמנות, כשבימינו, ב"אהבה בוגרת", נראה שהתפקידים קצת מתהפכים. הבחורה זרקה אותי לאחר מספר ימים משום שעוד היתה מעוניינת באקס ולא אהבה אותי באמת, אבל זה לא משנה את העובדה שהרגשתי רגשות טהורים שכמוהם קשה לי להאמין שאפתח שוב בתקופת החיים הנוכחית. לדבר הזה קוראים אהבה אמיתית, ושום דבר שעברתי לאחר מכן לא היה קרוב לזה. כנראה שעם אבדן התמימות איבדנו דבר חשוב נוסף. את היכולת לאהוב ללא גבולות.

ערב משובח לכולם (: