מגמר התיכון אל קרסולי הצבא

הדעה הרווחת היא שרק אנשים קרי לב, בלי ערכים ואמות מוסר, מסוגלים לעשות משהו נורא כמו לבגוד בבני הזוג שלהם. הרי אין דבר נוראי יותר מלבגוד באדם שהחליט להתמסר אליך בכל כולו, נכון? אם היתם שואלים אותי את השאלה הזאת לפני מספר שנים, הייתי אומר לכם, "נו, ברור. איך בכלל אפשר לבגוד? כל מי שבוגד מניאק, ומי שבגד בעבר יבגוד לנצח". היום התשובה שלי מעט שונה.

סיפור האהבה שלי היה מהסרטים. היה זה קשר כנגד כל הסיכויים: מרחק של שעתיים נסיעה אחד מהשניה, חברות הכי טובות שלה היו מסוכסכות איתי, ההורים שלה ציפו לגבר רוסי ולכן לא חיבבו אותי בלשון המעטה, ואפילו אחיה הגדול שנא אותי. הצלחנו להתגבר על כל המכשולים וכך יצרנו לעצמנו קשר חזק ומבוסס, שאני מאמין שלא היה מצליח לולא כל המכשולים. תקופת ההתאהבות שלנו היתה מדהימה. הייתי מוצף ברגש ומסנוור מאהבה, ועשיתי דברים שבמבט לאחור נראים לי טיפשיים ולא רציונלים, אמנם ברגע האמת נראו לי הדברים הכי נכונים שקיימים. הייתי מסופק מבפנים והבחורה היתה כל עולמי. הכרתי באותה תקופה המון בנות שוות, אבל הן לא עניינו אותי. לא פזלתי הצידה אף לא פעם אחת. האהבה הצליחה לנעול אותי על אהובתי האחת והיחידה - אז איך זה בדיוק יכול להתפקשש?

יש לי עיקרון מאוד חשוב בקשרים, אני לא משנה את עצמי בשביל אף אחד. אני לא מתכוון לנתק קשר עם בנות אחרות רק כי יש לי חברה וזה לא מתאים לה. הרי אם אתנתק מכולם ואתרכז רק בחברה ונפרד - אשאר בודד לגמרי. וכשיש לי חברה רצינית ואני אצלה הרבה, באופן טבעי אני מתחיל להסתובב גם עם החבר'ה שלה ומכיר אנשים מסביב.

את ענבל, החברה הכי טובה של חברה שלי, הכרתי כבר זמן רב, אפילו קצת לפני שהכרתי את חברה שלי. באופן טבעי כשהתחלתי להסתובב עם החבורה של חברה שלי, התקרבתי גם אליה. לא, אל תבינו אותי לא נכון. היו אלה יחסי ידידות גמורים. ביום מן הימים קפצתי לבקר את חברה שלי, אבל הגעתי כשעה וחצי לפני שהיא סיימה ללמוד. בזרימה הלכתי להתנחל אצל חברתה ענבל, שם נשארתי כ-3 שעות. היה נפלא, משעשע - ואפלטוני לגמרי. כשהגעתי לחברה שלי קיבלו את פניי דלתיים סגורות. ניסיתי לברר מה קרה, למה היא כועסת. מתברר שזה הפריע לה מאוד שהלכתי וביקרתי את חברה שלה במקומה. הסברתי לה שזה לא נכון ושהיא חלילה לא תחליף, מה גם שזה אפילו לא היה מתוכנן. רבתי איתה באותו יום. היא לא ביקשה ממני לא להפגש איתה לבד שוב, אבל היה אפשר להבין זאת מהנימה שלה. חלילה וחס, שאני כך אנתק קשרים עם אנשים רק כי לחברה שלי זה לא מתאים. כאילו מה, היא לא בוטחת בי שלא אבגוד? לאחר יומיים השלמנו, לאחר שהבהרתי לה שאני אוהב אותה בכל ליבי ואני לא אבגוד בה. כמובן שלא, אני לא הטיפוס הזה.

לאחר שבועות מספר יצא לי ללכת את הדרך המייגעת מהבית שלה לתחנת האוטובוס, ובדרך ראיתי שוב את ענבל. זכרתי שחברה שלי לא אהבה את הרעיון שנהיה לבד, אבל נשארתי לדבר איתה בכל אופן. יצא לנו לדבר כחצי שעה, ולאחר מכן תהינו האם יהיה חכם לספר לחברה שלי על זה. היא לא תאהב את זה, ובכלל - זה לא שאנחנו בוגדים או משהו. החלטנו שיהיה מיותר לציין את זה שכן אנחנו רוצים למנוע סכסוכים, אבל אם זה יעלה בסיטואציה מסוימת, לא נכחיש ולא נשקר. ביני לבינה היחסים עדיין היו אפלטונים לחלוטין.

תקופת הבגרויות הגיעה. לחברה שלי הלימודים חשובים, אז היא יושבת ולומדת המון. פשוט המון. נוצר מצב שבבהלה לבגרות במתמטיקה לא דיברנו יומיים וגם לא שלושה ימים. הסיטואציה הזאת פשוט דיכאה אותי, כי למרות שהבנתי אותה, הרגשתי חסום ומקופח. היה לי המון זמן כוח ואהבה להשקיע בה, אבל היא לא היתה שם לקבל הכל. מה, רק לי זה נראה עגום שלא מדברים יומיים ברציפות?

באותה תקופה טבעית של התרחקות ודעיכת האהבה, התהדק הקשר עם ענבל. עם הזמן הינו נפגשים יותר ומתקרבים. עדיין אפלטוני, שום רגש באוויר, שום משיכה מינית - הכל תמים ויפה. חברה שלי כבר לא השקיעה בי כמו פעם, והרגשתי נטוש ובודד. הבנתי אז דבר אחד: כשקשר דועך, בין אם נרצה זאת ובין אם לא - נתחיל לנסות לקבל תשומת לב ממקור אחר. את תשומת-הלב שלי קיבלתי מענבל, שהמשיכה להתקרב אלי. מה לעשות, כרגע אדם אחר מקשיב לצרותיי ומביע אכפתיות, ומה חבל שזו לא חברה שלי.

הייתי תמים. לא האמנתי שיתכן שיתפתח משהו ביני לבין ענבל. יש לי חברה, היא החברה הכי טובה שלה, ולה עצמה יש חבר כבר קצת יותר מחצי שנה. אני והיא אנשים בוגרים, והיא בכלל היתה בעיני אדם מוסרי ונבון. מתוקף האמונה העיוורת שכלום לא יכול להתפתח הרשתי לעצמי להמשיך להתקרב אליה. אחרי הכל, אני לא באמת מסוגל לבגוד. הרגש החל לבצבץ, ובתגובה בחרתי להתעלם ולהתכחש. זה לא הגיוני. זה בטח סתם כי אני וחברה שלי ביחסים שפלים. אני לא מסוגל לבגוד. היא הראתה לי שגם היא מרגישה קצת מוזר לגבי, אבל רציתי להאמין שזה סתם. זה לא נכון ולא אפשרי. אני לא מסוגל לבגוד.

טעיתי. לאחר כשבוע בו דיברנו כל יום שעות ארוכות מצאתי עצמי יושב לידה על מיטתה, בחדר נוטף מתח מיני ורגש. הלב שלי היה סתום ומבולבל. התמלאה בי הרגשה מוזרה. "נשק אותה, נשק אותה" - קול עמום נקרא מתוכי. זה הרגיש נכון, זה הרגיש טהור, אפילו לא הרגשתי רע עם זה. הרגשות שלי לענבל הצליחו לטשטש אותי פעם נוספת ולגרום לי להרגיש שאני עושה אקט לגיטימי. לא עברה דקה והנה אנו כבר על הרצפה, משתובבים בפראיות. לא היה בי שום רצון להפסיק. זה הרגיש לי נכון; אני לבסוף מביא לידי מימוש את הרגש שחבוי בי תקופה כה ארוכה.

הרגשות שלי כלפי ענבל היו מזויפים. הם דעכו מהר מאוד לאחר המפגש, בעיקר משום שהגענו לתודעה שמה שעשינו היה בלתי-מוסרי בעליל. הרגשות הללו התפתחו משום שהייתי זקוק לנחמה, ויתכן מאוד שהם התפתחו מעצם היותם רגשות אסורים. את הרגשות הללו החליפו רגשות ייסורים וחרטה. זה היה שוק גדול בשבילי, שכן לא האמנתי שאני באמת מסוגל לעשות דבר מגעיל שכזה. הבגידה קרתה כחודש לאחר שהקשר שלי עם חברה שלי התחיל להסריח. בלי שום קשר לבגידה הרגשתי כבר שהקשר הזה לא יתרומם. סיימנו את הקשר בטוב מחוסר עניין אחד בשניה, ודרכנו נפרדו.

לאחר בגידה, הדבר הנכון לעשות הוא לספר לחברה על כך ולהכין את הלחי השמאלית. פעם היא אמרה לי שאם הייתי בוגד בה, היא לא היתה רוצה לדעת את זה. החלטתי בכל אופן לספר לה, אמנם ענבל ביקשה ממני בכל לשון של בקשה שלא לעשות כן. היא רצתה להשאיר את זה כסוד, כי לא רצתה לאבד חברה טובה. אני לא חושב שחברה טובה היתה מסתירה דבר שכזה, אבל מי אני שאחליט? אחרי הכל, לאחר הבגידה ולאחר הפרידה, ברור שאתנתק מחייהן. אם אגלה לחברה שלי שבגדתי בה, אהרוס לחברה שלה, וכבר אין לי שום זכות להתערב בחיים שלהן.

השארתי את זה ככה. לא סיפרתי לחברה שלי על הבגידה, וכיבדתי את הרצון של ענבל לא לגרום לסכסוכים מיותרים. אני מקווה מאוד שלענבל יהיו הכוחות המנטאליים לספר לה על הבגידה בעתיד. אני עדיין מחכה לשיחת "יא בן זונה, איך יכולת לבגוד בי, יא מניאק מזדיין, אני לא מאמינה שבטחתי בך כך", כי אז ארגיש שאבן תרד מליבי. קשה לי מאוד עם הבגידה, ובאותם ימים רציתי להרוג את עצמי על זה שלא יכולתי לספר לה.

למדתי מכל הבגידה הזאת דבר אחד; כולם מסוגלים לבגוד, גם התמימים שבינינו. רגש זה כלי חזק ועוצמתי. כעת, מכשאני יודע שאני מסוגל לבגוד, אני מאמין שאני פחות תמים ולא אתן לרגשות כאלה להתפתח בשנית. אם ארגיש שאני מתחיל לפזול הצידה, אראה זאת כנורה אדומה. העובדה שזה קורה מעידה שמשהו בקשר שלי דפוק. עלי ללכת ללא כל בושה לבת הזוג ולהגיד לה, "שמעי, אני מתחיל להסתכל על בנות אחרות. משהו בקשר שלנו מתחיל להידפק. בואי נטפל בזה עכשיו, בבקשה, לפני שיהיה מאוחר מדי...", ובמידת הצורך אף להפרד ממנה.

כולי תקווה שכעת אינני תמים ואוכל למנוע את הבגידה הבאה, מכוח הניסיון.